כל יום בחמש בבוקר הערת אותי ותבעת את תשומת לבי. תבעת את תשומת לבו של העולם כולו.
בלילות הראשונים שאלתי את עצמי מה זה הדבר הזה שהשתלט על חיי ואיך הוא בכלל הגיע לכאן.
בהמשך כתבתי ליהודית רביץ שהיא טעתה, במקום ארבע בבוקר לא נרדמת, היא צריכה לשיר, חמש בבוקר כבר מתעוררת… מגיע לנו, ההורים טרוטי העיניים.
מאז אותו רגע, את גדלת ואיתך צמחה ההורות שלנו. עברנו כברת דרך נכבדה יחד. דרך שלימדה אותנו שרגש הוא גמיש ויכול להמתח עוד ועוד ואפשר לאהוב עד שהלב כמעט מתפקע. ואת למדת מהם שמחה, התרגשות, עצב וכעס, רגשותייך תמיד שקופים על פנייך. הלב שלנו גם הוא שמח, התרגש, נחמץ וכאב יחד איתך.
לבנו הפך להיות ראי רגשותייך.
ונוסף לנו רגש פחות מוכר עד אז, אבל עמוק. הדאגה. שמלווה כל הורה, תמיד. שאלנו את עצמנו לא פעם, איך נערת הכפר שלנו, שבפעם ראשונה עלתה לאוטובוס בגיל 12 ולא ידעה שצריך לשלם עבור הנסיעה, תסתדר בעיר הסואנת הזו של החיים.
מאז גיוסך לפני שנה, אנחנו צופים בנערה שבגרה: אחראית, ערכית וטובת לב. נערה שצה"ל חשש להוציא לקורס קצינות. כי היא אלרגית ואסטמתית ולא היתה לו מסגרת מתאימה עבורה. כי הצבא הענק המיוחד הזה, לא תמיד יודע לטפל בפרחים מזן נדיר. אבל את נלחמת ולא ויתרת והסברת להם שאולי מרד הנעורים מאחורייך, אבל הנחישות נותרה גם נותרה. צה"ל הבין שחבל על המאמץ ונכנע לך. הבין שעל פרח נדיר, גם אם אלרגי ואסטמתי, חבל לוותר.
מי היה מאמין ש-19.5 שנים חלפו מאז ועד עכשיו.
מי היה מאמין שהנערה שהמחנכת שלה קראה לנו לשיחה כדי לומר שהבת שלנו קיבלה את גיל ההתבגרות, אוהו… כמו שצריך… עומדת כאן ומצדיעה לדגל. אותה נערה שכל שבוע הוריה נקראו לבית הספר כדי לשמוע על עוד משהו שעשתה או לא… אמרה או לא. אין ספק שהיית יצירתית.
השבוע קיבלת את ארון הקצונה שלך ואנחנו נשפכנו מהתרגשות וגאווה.
צפינו בך בטקס, מחוייכים מאוזן לאוזן. ברגע הזה, כל הרגשות התנקזו לרגש אחד, גאווה טהורה.
מי היה מאמין שילדת צמר גפן, תצא קצינה לתפארת.
קצינה לתפארת מדינת ישראל, לתפארת הוריה, ובעיקר לתפארת עצמה.

ילדה שלנו וקצת של צה"ל, צאי, הצליחי, למדי, תחווי ובעיקר תחיי כל רגע.
תני מעצמך, כי יש לך הרבה מה.
אנחנו נתבונן בך ונשמין מנחת. תדעי שאנחנו שוקלים יותר בגללך. זאת אומרת בזכותך.

'ילדה שלנו כמה התגעגענו… חכי מעט ילדה שלי לפני שתגדלי…' שרה מירי מסיקה. ואנחנו שרים לך.

נ.ב. אני רק שאלה. שמעתי שהופכים אתכם לעצמאיים יותר שם בקורס קצינים. אז מעכשיו את יכולה להכין לעצמך סנדביץ' בבוקר? כי האחים שלך בגרו וכל אחד רוצה המון סנדביצ'ים, אז חשבתי שאולי תוותרי לי.
גם הבנתי שממש מלמדים אתכם איך להסתדר לבד, אז אני לא צריכה יותר להסיע בחמש וחצי לרכבת? תסתדרי לבד? אה את זה לא לימדו בקורס? הבנתי. לתפעל נשק כן, זה לא.

ולסיום, דעי שאת מוכשרת מאין כמוך ושאף אחד לא יגיד לך אחרת, והכי חשוב שלא תשכחי, על מי יצאת.
תמיד תזכרי שאני אומרת את המילה האחרונה בבית. כן ילדתי המפקדת.