בשבועות האחרונים, בייתר שאת, אנו עדים לאירועים אלימים נוראיים כלפי חסרי ישע – תינוקות, ילדים, בעלי מוגבלויות, זקנים ועוד. התופעות נחשפות בזו אחר זו ועל כך "שאפו" למדווחים, למתלוננים ולתקשורת, שהניחה זאת על סדר היום הציבורי. אבל, נראה כי התופעות התרחשו לנגד עינינו ובחרנו לא לשתף ולהגיב.
לצערי, התופעה היא חמורה הרבה יותר מתופעות נוראיות אחרות שזכו להד תקשורתי נרחב ולקמפיינים ממומנים, הגיעה העת לפעול בלחץ ציבורי בלתי פוסק על מנת להוקיע את התופעות ולכפות על המחוקק ומערכת המשפט ענישה בלתי מתפשרת.

בשבועות האחרונים אנו עדים לדיווחים רבים על התופעה ובין אלו היו שלושה דיווחים שמשכו את עיניי והביאו אותי למסקנה שהסביבה אדישה או מפוחדת להתלונן על האלימות הנוראית.

האירוע הראשון הוא של אותה גננת – כרמל מעודה שהתעללה בפעוטות באופן מזעזע והותירה את כולנו בהלם ואת הורי ילדי הגן בחרדות ובהאשמות עצמיות על חוסר היכולת להגן על יקיריהם, האירוע השני דווח בטלויזיה ובו בבית ספר חרדי החליטה מחנכת בגיבוי הנהלת בית הספר להחרים תלמידה על כך שהופעתה החיצונית לא מספיק צנועה וחייבו את חברותיה לכיתה להתרחק ממנה אחרת יסולקו מבית הספר – חרם מנוהל.

אותה תלמידה, שכיום אמא לשני ילדים, מספרת על פגיעה נפשית עמוקה שמלווה אותה בחרדה עד היום ומה שהוציא אותה מ"הכלים" היה שאותה מחנכת זכתה לקבלת פרס מחנכת מצטיינת מטעם משרד החינוך.

האירוע השלישי הוא אשפוזו של נכה צה"ל, ששוהה במעון חוסים, בשל מכות נמרצות שקיבל ממטפלו האישי וכעת הדיווחים מספרים על תופעה חוזרת ונשנית של המטפל. לכך תוסיפו את תופעת שדידת זקנים וניצולי שואה והכאתם באופן מחריד.

אז מה עלינו האזרחים לעשות ובודאי ההורים, האחים והמשפחות? ראשית, עלינו מיד לצאת מאדישות הציבורית לבצע כל מחאה לגיטימית שתשפיע על מקבלי ההחלטות לחוקק חוקים, לקבוע נהלים ולהגדיל פיקוח ובקרה. שנית, אנו חייבים לבדוק, לחשוד, לברר ולפקח באופן אישי על אפשרות לתופעות כאלו ומיד לדווח להנהלות המקום ולהתלונן במשטרה, גם אם יכולות להיות לכך השלכות אישיות. שלישית, להוקיע ברבים את אלו, שאסור לנו לאפשר להם להיות בקרבתם של חסרי הישע. לא ייתכן שמטפל שנזרק ממקום עבודתו על תופעת אלימות קשה זוכה להתקבל במקום אחר כמטפל הרי ברור כי חזרה לסורו היא רק עניין של זמן.
צאו מאדישות, חבקו את בני משפחותיכם והגנו בכל הכוח על חסרי הישע – יקיריכם.

על החופש הגדול ואופציות הבילוי כבר דיברנו ואנחנו הישראלים אוהבים לבלות בניכר בעיקר בשל התמורה הגבוהה יותר להוצאה.
בשנים האחרונות אנו עדים לטיולי נערים בחו"ל, כאשר אלו – בני העשרה- יוצאים ללא מבוגר אחראי ואנו מצפים מהם שיהיו אחראים למעשיהם. השבוע נחשפנו לאירוע חמור באחד מהיעדים הללו של הנוער – באיינאפה בקפריסין, שם עולה חשד לאונס קבוצתי של נערים ישראלים בתיירת בריטית. על פי החשדות האירוע הוא חמור מאוד ונערים אלו – "בני טובים", שיצאו לבילוי לפני גיוס ימצאו עצמם מאחורי סורג ובריח על אדמת קפריסין.

ההנאות, הבילויים, הנופשים והטיולים בניכר הם חלק מחיינו, אך מדוע גם שם אנו זוכים לכינוי "הישראלי המכוער", איך "בני טובים" מגיעים למצב נוראי בו הם מתנהגים באלימות מחרידה כלפי נערה בריטית ומוצאים עצמם בתסריט בלהות נוראי בו הם יכולים לבלות שנים בבית כלא.

האם אנחנו חיים בחברה אלימה, שאינה יודעת גבולות המותר והאסור? ככלל לא, והיכן שכן- חייבים אנו לנקוט פעולות אגרסיביות באמצעות המחוקק ובתי המשפט, על מנת לעקור תופעות אלו מסדר היום שלנו.

ידידיי ורעיי, האלימות האנושית היא תופעה נוראית וחייבים להוקיע ולעקור אותה על ידי יציאה מהאדישות הכללית ולדיווח לגורמים האחראים לכך בכדי שאלו שאינם שולטים בעצמם יטופלו על ידי הגורמים המוסמכים – משטרת ישראל, הפרקליטות, בתי המשפט ושירות בתי הסוהר.

אסור לנו לעשות הנחות, אחרת נמשיך להיות עדים לתופעות אלימות בכל מחוזותינו.
והמחוקק – שיכפה כל אמצעי בכל מקום, אתר ומוסד שיכול להביא להסדרה איכותית יותר לעקירת התופעה.