הפעם החלטתי דוקא לכתוב ביום האחרון למלחמה ההיא ולהקדיש את הסיפור לימיה האחרונים של המלחמה.
את המלחמה פתחנו בסדרת אירועים נוראיים, בהם חדירת המחבלים, חטיפת החיילים, התפוצצות טנק ב"כיפת הדגל" (מוצב חיזבאללה סמוך לגדר ליד שתולה), הרוגים רבים, ירי על כל הצפון בואכה רמת ישי – חיפה ויותר מכל עם בלבול נוראי באשר לעשייה ולתכלית, לשרשרת הפיקוד, לקבלת ההחלטות ובעיקר להתקבעות פעולת הביטחון השוטף על חשבון הכרזת המלחמה.
חטיבה 7 כאמור תחת פיקודי התייצבה ב – 4/8 2006 במרחב בית יהון – שקיף א' – נימל (רכס "הסילבסטר") וזאת לאחר קרב התקדמות בו הצליחה להניע החטיבה מאות כלי רכב משוריינים ואלפי חיילים בדרך מפתיעה, לאגוף את בינת ג'בל ולהוציאה מסיפור המלחמה ולהתייצב על קו רכס משמעותי בעומק דרום הלבנון. משם הציפייה הייתה שעל פי הכללים הצבאיים ותורת הלחימה נמשיך לתקוף לעומק ולנצל הצלחה. להערכתי החלטה שכזו הייתה מאפשרת לנו התקפה מתמשכת מבלי לאפשר לחיזבאללה לעצור ולהתארגן לפחות עד קו נבטייה – צידון, אך אז כמו גם בימים שלפני ניתנו פקודות מנוגדות לכל היגיון צבאי – טקטי, מערכתי ואסטרטגי " עצרו ותיפסו עמדות" ואנחנו עם המון רוח ונחישות להמשיך בכל הכוח.

אני מבין שברקע ישנם דיבורים על מעורבות האו"מ, המעצמות להפסקת אש ויוצרים לנו תחושה כאילו זהו זה נגמר והימים עוברים, אנחנו מתכוננים והחיזבאללה כמו החיזבאללה מנצל את הזמן להתארגנות בקו הגנה חדש ואז מתקבלת פקודה להמשך התקפה ובה סדרת אירועים בסלוקי (אוגדה 162, חטיבה 401 נתקלת במארב), במרג' עיון (אוגדה 366) ובעוד מקומות בהם איפשרנו לחיזבאללה להיערך והנה שוב כאוס, בלבול ותחושות של רפיסות הדרגים הבכירים. למה לעצור? ואם לעצור תעשו את זה בעיתוי שבו נחתמו כבר הסכמי הפסקת האש.

גדוד 299 – הגדוד הדרוזי פרוס בהגנה במרחב בית יהון, פלוגת הסיור החטיבתית – המ"פ רס"ן אודי צור, שהשבוע באופן סימבולי בעיניי, מקבל את הפיקוד על חטיבה 7 – בהגנה ובתקיפות במרחב שבין כונין לרכס, פלוגה מ מגדוד 75 ערוכה על הרכס, חטיבת גולני עוברת אותנו ממערב. יתר יחידות החטיבה הפרוסים על ציר פריצה אותו פתחנו במרחבי א-טירי, בינת ג'בל, עייתרון, תורמוס, מלכייה.

החיילים הראשונים שחצו את גבול המדינה צפונה ללבנון היו חיילי חטיבה 7 ב- 12/7 עם טנק לכוון "כיפת הדגל " – הטנק עלה על מטען נפץ וארבעת אנשי הצוות נהרגו והחיילים האחרונים שיצאו מלבנון לגבולות המדינה היו חיילי חטיבה 7.

הייתי שם בשער תורמוס עת גדוד 299 יחד עם פלוגת הסיור החטיבתית נעו לעבר הגבול בצורת קרב מבצעית ובמרחק מאות מטרים מהגבול הם שלפו את דגלי ישראל ובגאווה של לוחמים שבו הביתה בשלום. הסתכלתי עליהם מקרוב – פנים אל פנים וראיתי לוחמים נועזים, זקופי קומה כאלו שחזרו מהגנה על עמם ומולדתם בחירוף נפש. בהתרגשות רבה ערכנו טקס, "פתחנו שולחן" וברכנו בברכת ברוך שובכם לגבולות המולדת. אלו היו ימים ארוכים של לחימה הירואית של דרגי החטיבות, הגדודים והפלוגות. לוחמים נועזים שעשו הכל על מנת לעמוד במשימותיהם על אף השאלות, הקשיים, הדברים הלא מובנים הם המשיכו בכל כוחם כדי להכניע את האויב מנגד ולהשיב את השקט לגבולה הצפוני של המדינה.

באחד מהראיונות התקשורתיים במלחמה ההיא, מיד לאחר יציאת אחרון הלוחמים מלבנון התראיינתי אצל רפי רשף בגל"צ והוא שאל באמירה ספקנית " האם פני הדור, הנוער כפני הנוער של המלחמות הקודמות, האם הדור הולך ופוחת?" תשובתי אליו היתה נחרצת " הנוער הזה נשא בגאון ובנחישות את הגנת המולדת ועשה זאת בשליחות לאומית, זכיתי לפקד על הטובים ביותר שעם ישראל שלח אל הקרבות" והוספתי בסיפור בו נתקלתי במהלך המלחמה לאחר אירוע של פגיעת טיל באחד מטנקי המרכבה של החטיבה ופציעתו של החייל אור בראון. "התקרבתי אל הטנק, צוותי הרפואה עסקו בפינוי החייל הפצוע מהטנק ולאחריהם צוותי הרבנות בניקוי שאריות הדם. פניתי למפקד הטנק בחור צעיר בגיל 19-20, הגשתי לו בקבוק מים קרים וניהלתי איתו שיחה שעיקרה להרגיעו ולרומם את מצב רוחו. לאחר שסיימו את עבודת הפינוי ואור הוטס במסוק לרמב"ם (לאור נקטעו שתי רגליו) פנה אליי מפקד הטנק הצעיר וביקש שאאפשר לו לעלות לטנק. שאלתי מה החיפזון מתוך כוונה לראות שהבחור לא בהלם, הרי חברו זה הרגע פונה במסוק במצב אנוש, והוא השיב לי בחדות – הקרב נמשך, חבריי לפלוגה נלחמים ועל חיפה עדיין יורים. זוהי בעיני, אמרתי לרפי רשף, התשובה הנחרצת לו ולעם ישראל שהדור הוא יותר מתמול שלשום".

מיד לאחר סגירת שערי הגבול החטיבה עסקה בהגנה על הגבול ואז החלה המלחמה האמיתית והיא המלחמה מבית, עם ישראל שאל שאלות לגיטימיות, הציבור דרש תשובות ברורות, אך אני לא ציפיתי למלחמה בתוך המערכת הצבאית עם אנשים שכלל לא נלחמו, כאלו שהדירו רגליהם מהתופת שם, כאלו שישבו ביציעים וכמו במשחק כדורגל היה להם רק מה לטעון כלפי השחקנים. אם יש בי צריבה מהמלחמה ההיא היא באה דוקא מחוסר היכולת של המערכת הצבאית, לתחקר, לפרגן, להעצים, להיות פתוחים לשמוע את הדברים הפחות נעימים. ניסו לקבע נרטיב שכלל לא היה חלק מהמלחמה וכל אמירה, דיון שפגע בכך הושתק. "הירי בתוך הנגמ"ש" כאב שבעתיים מכל ירי של האויב. סיפורי האישי וההופעה בתקשורת בא אני אומר על מפקד אוגדת הגליל – תא"ל גל הירש כי הוא נמצא ב "אאוט, בהלם ולא מבין מה קורה כאן בכלל" (אגב בעיניי ישנה בעיה ערכית באמירות אלו, אך לא עד כדי אובדן הדעת. באחד מתחקיר המלחמה אמר אחד המפקדים הבכירים באשר לאירוע זה כי היחיד שנתפס משתין מהמקפצה היה אמנון, אך כמות השתן בבריכה הייתה מכל כיוון אפשרי) הוסיף רבות להתקפות האישיות נגדי ובו ניסו והצליחו לפגוע בי (כואב) ובביצועייה של חטיבה 7 במלחמה.

אגב הצילום ההוא והאמירות שנאמרו שם הופיעו כחודש לאחר המלחמה בתוכנית "יומן מלחמה" של ערוץ 10 ועד אז אף אחד מאיתנו לא ידע כלל כי יש תיעוד שכזה ועד אז חטיבה 7 על יחידותיה זוכה לפירגונים על ביצועיה המרשימים. יומיים לפני "פריצת" הסיפור לתודעה הציבורית, נפגשנו אני ותא"ל גל הירש לסיכום מלחמה, כפי שעשה עם יתר מפקדי החטיבות ובסיום השיחה, שארכה כשעתיים אמר גל " אתה אחד הגיבורים שלי מהמלחמה וביצועי חטיבה 7 היו מהטובים ביותר". בשיחה אף שוחחנו על המחלוקת המרכזית ביננו במהלך המלחמה בה אני מתנגד "לחצות את בינת ג'בל" ומציע רעיון חלופי, מפתיע ונועז שאותו מימשנו בסוף והוא הביא להצלחה להוציא את מרכז הכובד של החיזבאללה בגזרה הדרום מערבית בלבנון וגל סיכם גם את האירוע הזה באמירה " יופי של סיפור שחייב להילמד בבתי הספר למנהיגות ברמות הבכירות ביותר". משם כבר הכל היסטוריה והיכולת האנושית הפנימית במערכת הצבאית העמידה אותי בסוג של משפט שדה שתוצאותיו היו ברורות מלכתחילה.

אנו מלמדים בבתי הספר של הצבא על תופעת המלחמה וע"פ ספרו של קלאוזוביץ – "על המלחמה" המלחמה היא ממלכת אי הוודאות כלומר ממלכת הכאוס, הציפייה וההבנה שלי היתה כי הכאוס ואי הוודאות הם בהקשר שלך ביחס לאויב, אך למדתי במלחמה זו כי אי הוודאות והכאוס בקרב כוחותינו ובעיקר בקרב הדרגים הבכירים היה הרבה יותר משמעותי מאשר נוכח האויב.
לימים, לאור ביצועי חטיבה 7 ופקודיי במלחמה, המלצתי על כ – 30 צל"שים ועיטורים ללוחמי ויחידות החטיבה שנלחמו בעוז רוח ובגאון נשאו את נטל המורשת וההיסטוריה של חטיבת הפאר הזו ואלו אושרו והם חלק מהעדות לפעולת כוחות החטיבה.
היום האחרון של המלחמה הסתיים בתחושות מעורבות ובגאווה אינסופית. לוחמי החטיבה שבו הביתה בשלום ועמדו במשימות הרבות והמורכבות שהוטלו עלינו, אך יום למחרת נפתח "קרב" בו אני ולוחמי לא בקיאים בהילכות המקצוע בשדה קרב זה.
היו אלו ימים של קיץ חם ולוהט תרתי משמע ובהם גם ימי תקופת בין המצרים והלוחמים שרבים מהם אף צמו בתשעה באב עשו הכל שהבית יהיה איתן ובזכות גבורתם של הלוחמים האויב הצורר הושתק והנה עוד שנה של שקט וביטחון חלפה על תושבי מדינת ישראל בגבול הצפוני.

חטיבה 7 איבדה 5 לוחמים במלחמה ההיא 4 מצוות הטנק עם פתיחת הקרבות ב"כיפת הדגל", שחרפו נפשם בניסיון עצירת החטיפה – סמל ראשון גדי מוסייב ז"ל, סמל ראשון אלכסיי קושרניסקי ז"ל, סמל ראשון יניב בר – און ז"ל וסמל ראשון שלומי ירמיהו ז"ל וכן לוחם מגדוד ההנדסה החטיבתי – גדוד 603 , מדינת ישראל איבדה 44 אזרחים ו 122 לוחמים יהי זכרם ברוך ומנוחתם עדן.

ידידיי ורעיי, בית שני נחרב על שנאת חינם וזאת ציינו השבוע בצום תשעה באב.
אני, בשונה מרבים אחרים חושב שמצבנו כעם וכאומה הוא יציב, חזק ועוצמתי ולמרות הוויכוחים, המחלוקות והריבים בין ימין לשמאל וביננו לבין עצמנו. אין אנו במעמדם של היהודים אז, אבל עדיין חובה על כולנו לשאוף ולנסות לעסוק יותר באהבת הזולת, אהבת האחר והשונה, כבוד הדדי, כבוד לאוכלוסיות החלשות שבקרבנו ולעסוק כמה שיותר בפירגון ובאהבת חינם. זכרו שעוצמתה של השרשרת תלויה בחוליה החלשה ועל כן בואו נחזק אותה וניצור שרשרת איתנה למען העם היושב בציון. העם היהודי התפתח והתעצם לאורך השנים גם בזכות הווכחנות והפלוגתא ואין אנו עם הממשטר דעות וטוב שכך. אז בואו נראה גם את הטוב, היפה, הערכי ומעורר הגאווה שבנו וכדאי אף שנבין שהחצי היותר מלא בכוס הוא של עם מלוכד, גאה, ערכי, שורשי וכזה המהווה אור לגויים.