אמנון אשל

מחיר עימות נוסף שגבה קורבנות בדם – ארבעה אזרחים ישראלים הרוגים, פצועים רבים ואוכלוסיה של כ – מיליון תושבים מושבתת ללא מערכות מתפקדות, אזרחי מדינה שכבר שנים רבות הממ"ד, המחסה, המקלט והצבע אדום הם תרגולת יומיומית עבורם.
מה קרה לנו ואיך הגענו למצב ביטחוני שכזה?

מאזן האימה התהפך וכיום אנחנו מוצאים תירוצים למה לעצור את סבב הלחימה כמעט בכל מחיר ולעיתים אף מתחננים בתשלומי אתנן לארגוני הטרור בכדי שיחדלו אש.

מדיניות הביטחון הישראלית נמצאת בתהליך של שינוי ורגרסיה בחזית הדרומית בשונה מהעבר והבעיה כי אין תכלית, הישג וכיוון לגבי אופן ניהול המערכה בחזית הלחימה בדרום ובעיקר מה אנחנו מבקשים להשיג בסופה.

אנחנו מייצרים כל העת הסברים, תירוצים וסיבות ללמה זה קורה ולמה עכשיו זה לא עיתוי נכון ונוח לבצע מהלכים חסרי פרופורציה על מנת להשיב את השקט לתושבי מדינת ישראל בדרום.
עם כל הכבוד לאירוויזיון וחשיבותו, מדינה שאזרחיה באימה ופחד במשך שנים רבות לא צריכה או יכולה להמשיך ולשתף פעולה עם ארגוני הטרור הללו וגם לנו יש גבולות למתיחת החבל.
בסופו של הסבב היו שדיברו על ההרתעה הישראלית ועוצמתה מול האויב, אך בהחלט ניתן לומר שהנה, עוד שלב בשבירת ההרתעה מול החמאס והג'יאהד האיסלמי.
אנו מוצאים את עצמנו "מובלים" לאירועים ויוצאים מהם ללא פתרון תוך הבנה שהסבב הבא הוא עניין של זמן.

מתוך הסבב האחרון אני מזהה מספר סוגיות שבחרתי להאיר/להעיר לנו:
היוזמה חייבת להיות בידינו לכל מהלך של הכרעה שנחליט עליו אם לעימות מדיני וצבאי או למהלך דיפלומטי שיוביל להסדרה ולפתרון.
הדרג המדיני חייב לקבל החלטה מה הוא מבקש להשיג בסבב העימות הבא בדרום, כלומר מהי תכלית ההישג הנדרשת מדרגי הביצוע? שנים של סבבי לחימה ומבצעים נרחבים בדרום והתוצאה היא זמנית ותושבי הדרום מוצאים עצמם "כבולים" ומותקפים באופן שגרתי ללא כל חשש מצד ארגוני הטרור.

התכלית – הדרג המדיני, מרגע שהגדיר את התכלית, צריך לאפשר לדרג הביצוע הצבא ומערכות הביטחון האחרות להביא את ההישג ביחס לתכלית מבלי לקשור את ידיו ועל פי תוכניות המערכה שהוצגו.
לפי סבבי הלחימה האחרונים, נראה כי לצה"ל יש בארגז הכלים רק מודיעין וחיל אוויר, ולזה כבר פיתחו בעזה מנגנוני תגובה צבאיים ואזרחיים שמאפשרים להם להמשיך בשגרת חייהם שם. ב"ארגז הכלים" הצבאי והביטחוני יש לצה"ל עוד אמצעים ועוצמות רבות שצריך להחליט שמפעילים אותם גם במחיר לא פרופוציונלי.

בכל מצב, אחד מההישגים הנדרשים בכל מהלך ביצועי בדרום, הוא השבת ההרתעה הישראלית למצב בו הארגונים לא מעיזים להפר את השקט בדרום ומבינים שהמחיר על הפרה הוא לא כדאי.

דיברתי על התכלית וחשיבותו, הביצוע ללא קשירת ידיים וההישגים הפיזיים וכן על ההרתעה שמנטרלת את המוטיבציה מארגוני הטרור, אך כל זאת חסר את השאלה – מה הלאה? לאן ממשיכים ואיך מייצרים מצב של הסדרה קבועה? כזו שתיתן תקווה אמיתית לאזרחי ישראל ולא פחות לתושבי הרצועה.

בסופו של יום, כל פעולה אגרסיבית וקטלנית ככל שתהיה, לא תפתור את הבעיה "העזתית". על כן, שיקום בינלאומי של רצועת עזה ויצירת תנאים לקיום שם הם בהחלט חלק מהמטרות העליונות שממשלת ישראל צריכה להחליט עליהן ובמידה מסוימת להוביל להשגתם.

בהחלט חובתנו ברמה הלאומית לשמור על איזונים בתגובות ולנסות לשמור על שגרת חיים סבירה, המאפשרת קיום חיים, חגים, חגיגות ואירועים לאומיים ובינלאומיים, אך לא בכל מחיר צריך לקדש את האיזונים ואת שגרת החיים ויש פעמים שהיוזמה והתגובה הלא פרופורציונלית הם אלו שישיבו שקט, פיתוח, חיים והמשך שגשוג לתושבי המדינה. היו דוגמאות רבות כאלו בעברנו הלאומי והאחרונה המשמעותית שבהם יצרה שקט מתמשך בצפון וחיי שגרה של עם בארצו.

ידידיי ורעיי, מי שבוחר לשבש את שגרת חיי תושבי מדינת ישראל צריך להבין כי המחיר לכך יהיה לא פרופורציונלי עד חורבן והרס מוחלט בצד השני וכמדינה, חובה עלינו להשיב הרתעה זו.
יחד עם זאת, צריך להשקיע מאמץ רב בנקיטת יוזמה והובלת הסדר שיביא גם חיים שפויים לתושבי עזה. הם "בחרו" בהנהגה מטורפת ואולי אנו צריכים לסייע בידם ל"בחור" בהנהגה שפויה ופרגמטית.

אנחנו נחגוג ונארח אירוויזיון ונמשיך לרקוד ברחובות במופע יום העצמאות ונרכין ראש בהישמע הצפירה לזכר קורבנות השואה או חללי מערכות ישראל כי עם ישראל חי, קיים, משגשג, נחוש, בטוח ובא בעת מושיט ידו לשלום.