השבוע אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום בו אנו כעם, עומדים ומתייחדים עם זכרם של ששת המיליון ובעיקר עם גבורתם נוכח הצורר הגרמני ומיליונים נוספים שהאמינו בדרכו. ביום זה אנו מציינים את העובדה שבזכותם העם היהודי קם מאפר לבניית מדינה בארץ ישראל.

השנה ציון היום מתרחש בצילה של מגפת הקורונה וזו מחייבת אותנו במידה רבה להתבודד, להתרחק, להסתגר. האמת שבכל שנה כולנו עושים את הפעולות הללו ביום זה רק שהפעם הם מקבלים משנה תוקף ללא מפגשים, שמיעת עדויות, טקסים ואירועים והלבד הזה גורם לנו "לחשב מסלול מחדש" ולהסתכל על החיים באופן פרופורציונלי יותר. פתאום, באחת, כאילו נעלמה לה התחרות, נעלם לו המרדף, נעלמו להם הקשיים, הפקקים, הקללות, הריבים ואפילו הכסף במידה רבה נעלם לו. וכעת יוצא לנו בצילה של המגיפה והנחיות הסתגרות בבית לחשוב באופן מעמיק יותר על השואה, להרגיש את הזוועות, להריח אותה ולדבר עליה.

בדרך כלל במרדף החיים אנו מגיעים מתנשפים לטקסים, עוצרים לדקותיים את נסיעתנו בכבישי הארץ ומאזינים לעוד סיפור שנשמע מעל גלי האתר. מרדף החיים גורם לנו – בעיקר בשטחיות – לחשוב על זוסקה, ישקה, אברהם, יעקב, מרים, שנשרפו, נורו וצעדו עם עוד אלפים רבים בצעדות המוות על אדמתה החרוכה של אירופה.

הכרתי מלימוד ההיסטוריה את אשר עבר העם היהודי בימים ההם, אך הזיכרון החזק ביותר הוא מהיום בו אני עומד בשערי הגיהינום – שערי אושוויץ בירקנאו על מדי הייצוג של צבא הגנה לישראל, לימיני נגד דרוזי המשרת באחת היחידות הלוחמות, לימינו קצין דתי – נכד של שריד שואה שנושא ספר תורה, אחרי כ – 200 קצינות, קצינים, נגדים, יחד איתם בני משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהם בתקומת העם בציון ובראש כל המסדר הזה, עומד זקוף – זקיפותו מתוחה כנער בן 17 – עם חיוך אלוהי, לבוש בקפידה, מצוחצח בהברקה שריד שואה – מר אשר אוד ז"ל – אנשל שרצקי וכאילו במראהו ונוכח המסדר הצבאי הזה בא לומר בשאגה "הנה אני כאן, עם צבא שלם מוכן ויכול לכם ואני זועק כאן את זעקתי כדי שהאדמה תשמע, כדי שהמתים יאזינו, כדי שהעם היהודי ידע, כדי שהאנושות תבין". צעדנו שם בצורה מופתית לאורך פסי הרכבת וחצינו את המחנה הארור הזה, כאילו מבקשים להוכיח בכל פינה את נוכחותנו, את עצמתנו ואת המשך קיומנו.

ביער לופוחובה עמדתי אז כמפקד חטיבה 7 והקראתי בזעקה את דבריי כאילו האנושות כולה מקשיבה ואמרתי את תפילתי (ביער לופוחובה, סמוך לעיירה טיקוצ'ין בפתח בורות ההריגה, זהו חלק מהנאום שנשאתי שם) "….בתוך יער לופוחובה תוך שמיעת ציוץ הציפורים וההיחשפות לעוצמות הטבע, נחשפים אנו לשיא השפלות האנושית, נמוך, מורכן מחיית השדה ומשרץ האדמה…"
"…חושב אני על הצעידה חזרה ביער לאוטובוסים שלנו ובטוח כי כולנו נעשה זאת בראש מורם ובגאווה בשמם של יהודי טיקוצ'ין ובשמם של ששת המיליונים. אנחנו חיילי צבא הגנה לישראל, אזרחי מדינת היהודים התשובה האנושית הטובה ביותר לנאצים, שהפשיטו מעליהם כל צלם אנוש ובאכזריות בחרו מי למוות ומי למוות… אנחנו כ – 200 חברי המשלחת…היא התשובה והיא הנקמה…"
כך סיימתי את דבריי: "…עדים אנו לזוועה ונשבעים אנו לזכור ולא לשכוח, ללמוד ולהעביר את המסרים לדורות הבאים ולכלל האנושות… בהצדעה אמנון אשל אסולין – מפקד חטיבה 7 – חטיבת שריון עם טנק המרכבה פאר התעשייה הישראלית".

עם חלוף יום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו מתחילים את ההכנות לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובשבוע נוסף כולנו כעם מדברים בסיפורים של טובי בנינו שחרפו את נפשם בשדות הקרב השונים במלחמות ישראל, בפעילות המבצעית השוטפת, באימונים ובשגרה. נערים, נערות, לוחמות, לוחמים, אבות, אחים, דודים, חברים שלחמו שם, חירפו את נפשם להמשך ביסוסה של מדינת הלאום לעם היהודי בארץ ישראל. את מרבית שנות שירותי עשיתי בלחימה בגבולה הצפוני של מדינת ישראל ובעיקר בלבנון ובה איבדתי חברים רבים, פקודים, מפקדים ומדי שנה אני משתדל לפקוד את בתי העלמין הרבים ברחבי הארץ וכאילו להגיע ולספר להם הנה אני כאן והנה אנחנו ממשיכים בשמכם להיות חזקים ונחושים בקיומו של העם בציון.

לפני מספר שבועות נפתחה קבוצת פייסבוק – "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים", תוך מספר ימים הצטרפו עשרות אלפי חברים ושם בקבוצה זו בצורה נקייה, מדויקת, מרגשת עולים סיפורם של לוחמי צה"ל ב – 18 שנות מלחמתנו על אדמת לבנון.
הסיפורים הם רבים ובהם משולבת גבורתם של הלוחמים שם. חלקם לא שבו, חלקם נפצעו, חלקם נושאים עד היום את הלילות והימים של הקרבות במבקשי נפשנו.

הלילות הללו של התכוננות לקראת יום הזיכרון הם לילות של התכנסות אישית ומחשבות אין סוף על חללי המערכות. כולנו מנסים לגעת בהם ובעיקר להוקיר ולהתייחד עם זיכרונם בתוך כך אנו מנסים להעניק חיבוק אנושי לבני משפחותיהם שחיים דקה דקה, יום יום את אבדן החיים של יקיריהם.
חבריי, פקודיי, מפקדיי, חללי המערכות אנחנו כאן ממשיכים בקיומו של העם היהודי בארץ ישראל.

בימים אלו נאבקים אף עם אויב לא מוכר, שונה, אחר – הקורונה. וגם כאן אנו עם מלוכד. לא שוכחים לרגע את גבורתכם מספרים עליה ומשתפים את בנינו במורשתכם. הכאב הוא עצום, הזיכרון הוא חד, המורשת חיה. אנו נמשיך את דרככם לעולם ונעשה כל שניתן להמשך שגשוג והתפתחות, בתקווה שיבוא שלום עלינו ועל עם ישראל.
"…ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים יענו לה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

ידידיי ורעיי, זה עתה התבשרנו על הסכם להרכבת ממשלה בישראל וזאת לאחר למעלה משנה בה אנו עסוקים ברדיפה פוליטית של זה בזה. כולי תקווה כי ממשלה זו תדע לעמוד נוכח האתגרים הרבים שעומדים לפתחינו, תדע להמשיך ולעסוק במורשתם של אלו, תדע לאחד, ללכד אותנו, תדע לחבר בנינו נוכח השסע החברתי. כולנו נישא תקווה להצלחתה של ממשלת ישראל אשר תושבע בימים הקרובים.

יהי זכרם של ששת המיליונים ושל גיבורינו/ חללינו ברוך אלו הם שהעניקו לנו על מגש הכסף את עצמאותנו. חיבוק ענק מכולנו לשורדי השואה שחיים איתנו ולמשפחות השכולות.