שתי נסיעותיי האחרונות לחו״ל התפזרו לשתי יבשות שונות על פני הגלובוס. מזרח ומערב. הראשונה הייתה מסע של כשלושה שבועות לסין שהתחיל בבייג׳ינג והסתיים בשנגחאי.

הביקור השני התחיל במדריד והסתיים במדריד לאורך שלושה ימים בלבד. מדריד בירת ספרד רותחת בקיץ וקפואה בחורף. כך שהמקומיים רגילים לגיוון רב בתנאי מזג האוויר. כך גם הרגלי האכילה והשתייה שלהם. הם אינם אוהבים להתחייב – אוהבים לטעום מהכל ובמנות קטנות. דוגמה טובה היא הקאניה, שהיא בעצם כוס בירה קטנה, כגודל הכוסות בהן אנחנו שותים קפה שחור. גודל זה מאפשר לעבור מקאניה אחת לשניה, ולטעום את כל הבירות שבבר. אונה קאניה. דוס קאניה. טרס קאניה. מבלי להתרסק. עניין זה גם מתורגם לגודל האוכל, הלא הם הטאפאסים המפורסמים, מנות קטנות וזולות שמאפשרות לחוות מגוון טעמים ולא להתחייב למנה אחד לכל הארוחה. אחד הטאפאסים האהובים על הספרדים הוא פילה דג בקלה לבן ומבריק, עטוף בבצק ומטוגן בשמן עמוק, כל ביס הוא חוויה. ואפילו את העונג הזה עושים בקטן, כדי שתמיד ישאר טעם של עוד.

באופן כללי, הרגלי האכילה והשתיה מראים כמה הספרדים אוהבים ליהנות ולחיות חיי נוחות: בשמונה בבוקר העיר ישנה, ובקושי ניתן למצוא בית קפה פתוח. ארוחת צהריים לא אוכלים לפני השעה שתיים, וארוחת ערב לא לפני תשע, ותנסו לתפוס שולחן לאחת עשרה בלילה במסעדות הטובות במדריד – זאת משימה לא פשוטה. הטאפאס בר הטובים באמת מקמצנים במקומות ישיבה, והאכילה והשתיה מתרחשים בעמידה ליד דלפק. כתף אל כתף. כשנכנסו לאחד כזה, קראו לנו הספרדים שראו שאנחנו קצת הולכים לאיבוד, הצטופפו ופינו לנו פינה על הבר לצידם. דוס קאניה, טרס בקלה. 8 יורו. ביציאה מהמסעדה צעדתי חזרה למלון דרך השוק המקורה (מרקאדו) ברובע לה לטינה, מפלס דרכי דרך ההמון הרב שגדש את הרחובות, דרך התור שהשתרך לכניסה לאולם התאטרון בשעה 23:30, שכן חצות נחשבת שעה מצוינת לצפייה בהצגה.

מדריד, כמו בירות אירופיות אחרות נכנעה לחנויות היוקרה ולכסף הגדול אבל למזלה זה מתרחש בעיקר ברובע סלאמנקה אך שאר העיר היא עיר של המקומיים: הם חיים ונושמים אותה. עוברים מדוכן טאפאס לדלפק בר, מחייכים לתיירים הרבים ובאופן כללי נהנים מעושרה של העיר. בטיסה חזרה ממדריד ראיתי שוב את הסרט האחרון של פדרו אלמודובר, ״כאב ותהילה״. "הייתי צריך את מדריד", כך מתוודא סלבאדור מאלו גיבור הסרט (אנרגמה של השם אלמודובר). הוא ברח ממנה בכדי שבן-זוגו יתנקה מהרואין, שהיה נפוץ ברחובותיה בשנות ה – 80, אבל חזר אליה כי מדריד היא נשמת אפו והבית למוזות של יצירותיו.

כיום, ספרד גועשת ובוערת ועומדת בפני משבר כלכלי ומדיני חמור ביותר. בספרד נערכו ארבע מערכות בחירות בארבע השנים האחרונות, תוצאות הבחירות אינן מאפשרות הקמת קואליציה והימין הקיצוני מתחזק. אבל הספרדים יתעוררו בתשע, דוס קאניה בצהריים. !La vida es bella החיים יפים, ויש לחגוג אותם ואת כל המגוון היפה שמגיע עם בחירה חופשית.

מיליארד סינים טועים
מסין שבמזרח, יצאתי מבוהל. מבוהל מההתנהלות ומהעתיד. לבייג׳ינג הגענו בחגיגות ה – 70 להיווסדה של סין החדשה, הלא היא סין הקומוניסטית. זאת שרוצה לשלוט בעולם. בתחושת גאווה מקומית, המדריכה הסבירה לנו שהנשיא הנוכחי העביר חוק שהקדנציה של נשיא סין הבא תוגבל, והעידן בו ראש המפלגה הקומוניסטית הוא הנשיא עד יום מותו תעבור מן העולם. כמובן שהחוק לא יחול עליו, והוא יכהן עד שימות. בסין הכל נראה נורמלי בתחילה: הרחובות נקיים. המקומיים ממהרים לעבודה. יש עושר ויש עוני.

קניונים מפוארים. יש כסף (מלא). יש טלפונים ניידים משוכללים, והסינים אוהבים אותם. כשמביטים לעומק ומתחילים לקלף את השכבות, המדריכה הנחמדה שמדברת בפתיחות על הקידמה הטכנולוגית והטלפונים הניידים משתתקת לפתע. והנושא הרגיש ביותר הוא מדיניות המפלגה והמשטר. העם הסיני מקבל את מרות המפלגה והמשטר בכניעה מוחלטת.

המפלגה ממנה את הפקידים, נושאי המשרות ואת ההנהלות בחברות המובילות (גם הטכנולוגיות, כמובן), והמפלגה קובעת למי מוכרים את האורז והסחורה ובכמה (למשטר, כמובן). כולם מתיישרים עם ההנהגה – אין מצב שסמכות מהדרג המקצועי בממשל לא תתיישר עם רצון השר והמפלגה הקומוניסטית. כולם מצייתים. וככה עושה המפלגה הקומוניסטית בסין מעשה גאוני: מפטמים את הסינים במותרות – טלפונים, מכוניות ומותגי יוקרה, אבל שולטים על התוכן והמחשבה החופשית. האזרחים מרגישים עשירים.

הם קונים ומבזבזים כסף על ימין ושמאל, וחיים טוב. ככה שולטת המפלגה במיליארד רובוטים חסרי דעה חופשית – דרך תחושת העושר החומרנית. הרעיון שיום אחד נצטרך להתמודד עם כוח של מדינה עוצמתית כמו סין שכל תושביה פוחדים מהשלטון ומבצעים פקודות בצייתנות עיוורת מלווה בגאווה לאומית, הוא מצמרר. התושבים הסינים כבר התרגלו: מה זה משנה שאין עיתונות חופשית, ששולטים להם מה יראו בטלוויזיה ולאיזה אתרים יגלשו, ושהכל הוא סוג של פייק. כן זו התחושה הכי חזקה מסין: הכל נוצץ ומרהיב ונראה מושלם. אבל זה פייק.

ואני מביט בשתי ערים אלו, ובין בייג'ינג למדריד אני בוחר במדריד. במדריד התושבים אולי קצת עצלנים וישנים סיאסטה, אבל יש להם מחשבה חופשית ובחירה אמיתית וזכות דיבור, לומר את דעותיהם. הם יפגינו כדי להפיל את סנצ'ס, ויגלשו לכל אתר שיחפצו וישתמשו בכל אפליקציה. בבייג'ינג מאות מיליונים אזרחים מדברים על טלפונים ניידים, פראדה ומותגי על אחרים, אך אסור להם לשלוח וואטסאפ והם לא מעיזים לפתוח פה על ההנהגה של המדינה שלהם.
הם אפילו מפחדים שיקראו את שפתיהם מרחוק. לצערי מדינות רבות מונהגות כיום על ידי חצי דיקטטורים, והם רוצים שהמערכת והאזרחים כולם יתיישרו לפי רצונם, לפי רצון המפלגה, וכל מי שלא עושה כך הוא בוגד.
במדינתנו הקטנה יש שיקראו להם שמאלנים. ובלי לשים לב, בשקט בשקט, יכולה להיווצר לנו גם כאן, סין. בקטנה.