ספרי הלימוד של אופירפיר היו מפוזרים בסלון, החולצה של דנדוש היתה זרוקה במטבח והטישו של שושקה היה מונח בפינת האוכל. משומש במצב טוב.
גם הערימה בכיור לא חייכה אליי. אומנם טיפלתי בה ערב לפני אבל הילדים חזרו מהלימודים ואכלו צהרים. לתפיסתם כל עוד הערימה בכיור יציבה, אין לגעת. חוץ מזה שהם יעשו כלים? תכף העבד המודרני תגיע לעשות אותם.
אני שלמדתי שעוצמה נמצאת באסרטיביות שקטה, נשמתי עמוק וספרתי עד עשר. כדי שאסדר היטב את המחשבות ואוכל לטפל בסיטואציה ממקום בונה ומחנך ולא ממקום צווחן והיסטרי. בשש הבנתי שאם אמשיך, אני עוד עולה רחמנא ליצלן להירגע. אז פשוט צווחתי שאי אפשר שאני מגיעה כל פעם לבלגן הזה ומושחתים נמאסתם. זאת אומרת ילדים עציצים נמאסתם.
אופירפיר הרים את מבטו והסתכל עליי מבעד לאוזניות שחסמו את אוזניו. עם כל הכבוד לאוזניות, קול של אמא מעוצבנת חודר אותם מעולה. בפרצוף המתמסכן שלו הוא הסביר לי שהוא רק לפני ארבע שעות הגיע מבית הספר והוא עוד לא התאושש. הוא חייב קצת משחק פורטנייט כדי להחזיר לו את הצבע לפנים.
שושקה התמרמרה שהיא הרגע הגיעה מהצבא ועוד לא הספיקה לפנות את שאריות הטישו שלה. שלושה ימים לא הספיקו לה לפינוי המורכב. היא הסבירה שהיא ממש מצוננת וצריכה טישו בהישג ידה. בהישג ידה בסלון, במטבח וגם בחדר שלנו. שחלילה לא נשכח שהיא במצב קריטי.
דנדוש שהיה מסוגר בחדרו, שמע אותי מבעד לדלת הסגורה. זאת היתה הנקודה בה רשמתי לעצמי לתבוע את החברה שהבטיחה שהדלת חסינה לרעשים. הוא יצא מייד ובלי להתלונן לקח את החולצה שלו. שמחתי שלפחות אחד שותק ולא מתרץ תירוצים. אבל אז הוא מלמל שכולה חולצה קטנה ובזמן שאני צווחת יכולתי להביא את החולצה לחדרו בלי לעשות עניין.
כששלומי הגיע מאוחר יותר, אמרתי לו, ברגע הזה של נחת, שאנחנו חייבים להיות יותר אסרטיביים ולדרוש יותר. שלומי הסכים איתי וקראנו לשלושת המוסקוטרים לשיחה צפופה. הסברנו להם שלא יכול להיות שהם רק מבלגנים וכל פעם שמבקשים משהו, הם נותנים תחושה לא נעימה.
מייד ראינו את הפרצופים הנעלבים שלהם. אופירפיר התלונן שרק לפני שבוע הוא זרק את הזבל ויצא עד הכביש, ממש הלך בעצמו מטר וטרח כל כך בשבילנו ובסוף אנחנו לא מעריכים בכלל.
דנדוש הסביר שהוא הוריד את החולצה בשבילי כדי שהיא לא תתלכלך באוכל ובמקום לומר תודה, ככה אני מגיבה.
שושקה גם היא טענה שזה לא מדוייק ושהיא דווקא מכינה ארוחות ערב בבית. רק שלשום הגיעו החברים שלה והיא הכינה להם ארוחה חבל על הזמן. אולי זה לא היה בשבילנו אבל לפחות היא השאירה לנו את הכלים להדיח שזה גם משהו.
בשלב הזה שלומי ואני כבר היינו מלאי חרטה. הבנו שהלכנו רחוק מדי והם נעלבו מאיתנו חבל על הזמן. הבטחנו להם שיותר לא נאמר שהם לא עוזרים ושנחשוב טוב טוב על דבריהם.
ואני…ממש נפעמת מאיך שיצאו לי הילדים. מניפולטיביים אחד אחד. שואלת את עצמי מי היתה יכולה לשמש עבורם מודל כל כך מוצלח למניפולטיביות ולעשיית רגשי.
אין ספק שהצליח לי בגדול. גם כולם יצאו אותו דבר. לא תגידו רק הגדולה עושה מצפון או רק האמצעי. החינוך המצויין שלי לא פסח על אף אחד מהם.
אז שאפו לי, שרק אמשיך כך ולא אשנה כלום כי הכל פיקס.
תכף תצא חוברת הדרכה בשיטת ליזה ארזוני. מהדורה מוגבלת, בדיוק כמוני.
אבל אני מתנחמת שהם גדולים ואוטוטו יצאו מן הבית ואז יהיה כאן ממש מסודר.
עד לרגע שהם יחזרו עם הנכדים ואז… באמת הלך עליי.
שבת של שלום וסדר עולמי J