טסים לפאפוס וכמה ימים לפני, אני חוברת לקבוצת ווטסאפ ומגלה שטייסי חברת התעופה ריינר שובתים וכבר שתי טיסות מבוטלות. הווטסאפ גועש סביב זה ואני שואלת את עצמי מדוע חשבנו שבמחיר 120$ לכרטיס, יש סיכוי שגם נמריא.
הילדים שמלכתחילה גילו התלהבות מפוקפקת לקראת הטיסה, בגלל השמונדיאל, נראים רגועים. עולה בי החשד שהם בזבזו את דמי הכיס שלהם, על שוחד לטייסים כדי שישבתו.
גאה בעצמי שבזכותי למדו לקחת את גורלם בידיהם והם מוציאים את כספם על מטרות ראויות.
כשהגיעה השעה לצאת לשדה, שושקה מתאפרת ומחליפה אין ספור בגדים. אני סלחנית כי היא חיילת ורוב הזמן לבושה מדים. היא גם יצאה על האימא, אז מה יש לי להלין? חוץ מזה, גם ככה הטיסה תתבטל כך שלמעשה אנחנו לא מאחרים לשום מקום.
מגיעים לשדה ומוקפים בשחקני ביתר ירושלים שטסים גם הם. דנדוש עף כי הוא אוהד שרוף שלהם. אף אחד לא מושלם. הוא מבקש שאדאג לתמונה עם השחקנים ואני נענית בשמחה. ניגשת לשחקן שמאוד אדיב ומתלהב להצטלם. דנדוש פחות. מסתבר שניגשתי בטעות לאוהד.
אני אשמה שכולם לבושים אותו דבר?
דנדוש נועץ מבט של 'תזכירי לי למה אני צריך אותך, אם דבר בסיסי כמו שחקן של ביתר את לא מזהה?' מיד אני מציינת מי אחראית על דמי הכיס ששימשו לשוחד הכושל והוא נזכר שאני בכל זאת שימושית. בשלב הזה, שושקה מבינה שכדאי שהיא תיכנס לתמונה והיא מתפעלת את הנושא בקלילות.
הילדים מצטלמים ואני מסתובבת כמו טווסה גאה כאילו מינימום רכשתי להם את הקבוצה, או במקרה שלי את האוהדים. חושבת על זה שמבחינת הילדים עוד לפני שטסנו אנחנו כבר עפים ומפה רק יכולים להתדרדר.
השוחד לא עזר ואנו בפאפוס בטיול ג'יפים. המארגנת נוקבת בעלות לאדם ומסבירה מה צריך להביא. בגד ים, מגבת ומצב רוח טוב. אני תוהה איך יהיה מצב רוח טוב במחיר שגבתה ממני רק לפני רגע.
מתנחמת שהילדים יבינו שאין להם ירושה כי אימא חיסלה הכל על טיול ג'יפים.
עולים לג'יפ והנהג מזכיר לנו בכל הזדמנות, לא לשכוח את הילדים ברכב. לא מבינה למה הוא צריך לומר את זה. איזה מין הורים אנחנו נראים לו, כאלה שישאירו אצלו את הילדים כנקמה על המחיר המופקע?
עד כדי כך רואים עלינו שאנחנו לא בוחלים בשום אמצעי?
אנחנו בפארק מים. היום האהוב על הירושלמית שבי. בנוהל הרגיל אני עולה רק למגלשות שמותרות לילדים בגובה 1.20. כאלה שלא זזות ואתה צריך לדחוף את עצמך כדי לגלוש. הילדים ממליצים לי על מגלשה נוספת ואני סומכת עליהם. בהמלצתם הם השתמשו במילים איטית, בכלל לא חשוכה וממש בשבילך.
רגע לפני שהחזרתי את נשמתי לבורא בתוך מערבל הבטון שנקרא מגלשה, החשוך, המהיר והמאוד מאוד לא בשבילי, תהיתי מדוע ילדים שגידלתי באהבה… יחסית… עושים לי את זה.
הרי סך הכל התייחסתי אליהם יפה בטיול הזה.
מנסה לחשוב היכן טעיתי והאם הם גילו שפיללתי שמסי לא יעלה לגמר כדי שהם יתנתקו מהשמונדיאל או ששקלתי להשאיר אותם עם נהג הג'יפ. בחיי שרק לכמה דקות.
מקרה המגלשה נרשם בפנקס האימהות הנוקמות וצו ההרחקה שלהם בדרך. נראה אותם מוצאים בית אחר עם ההמלצות החמות עד רותחות שאני אתן עליהם.
ואני… שמעולם לא טועה, וגם אם כן, זה ממש בטעות (לא משפט שלי אך מאמצת…), עשיתי כמה טעויות קטנות בטיול הזה אבל למדתי לקח אחד חשוב:
אם הגיעו הקינוחים ומישהו זר מעסיק אותך בזמן שהאחרים לא משאירים לך פירור, זה לא בתום לב.
בדיוק כמן שמקרה המגלשה לא נעשה בתום לב.
ואין לי מה להתלונן על הילדים בפני שלומי. ראשית, סביר להניח שהוא הלשין עליי וגילה להם על מסי. שנית, ברור שהפגמים שלהם זה ממנו. אז מה כבר יש לצפות?
חפשו אותי גם בפייס ליזה ארזוני