זוג נשוי רכש בשנת 2015 מזוג אחר דירת מגורים (בנויה) בבית משותף באשקלון בסכום של 1,130,000 ₪. בחוזה המכר נכתב כי הדירה נמצאת בקומת הקרקע של הבניין, גודלה 87 מ"ר ואליה צמוד מחסן בשטח של 81 מ"ר, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהדירה וכלול במחיר הרכישה. עם זאת, הלכה למעשה, שטח המחסן היה 3 מ"ר בלבד, והוא היה ממוקם בקומת המרתף. 

על בסיס הסתירה הנ"ל הגישו הרוכשים בשנת 2017 תביעה כנגד המוכרים, בטענה שהציגו בפניהם מצג שווא טרם הרכישה והחתימה, ובטענה שהמשא ומתן נוהל בחוס תום לב. התובעים טענו כי גודל המחסן היה שיקול מכריע עבורם ברכישת הדירה, שכן הם עלו מצרפת עם ציוד רב שזקוק לאחסון.
יצוין כי טרם רכישת הדירה התובעים לא בדקו את המחסן מעולם – בפעם הראשונה כשהגיעו לראותו הייתה בעיה עם המפתח, ואילו הפעם השנייה הייתה לאחר מועד התשלום המתוכנן, והמוכרים סירבו להכניס את הקונים ללא ביצוע התשלום.
בגין טענות אלו עתרו התובעים לקבלת פיצויים בגין הפרת חוזה, הוצאות אחסון הציוד שלהם, ושווי של מחסן תאורטי זהה, כלומר סכום מצטבר של כ-397,000 ₪.
במהלך ניהול ההליך המשפטי התברר כי הצדדים מנהלים במקביל הליך משפטי נפרד, החל משנת 2016, בו תבעו המוכרים את הרוכשים על כך שאיחרו בתשלומים ועקב כך הפרו את חוזה המכר. בהתאם לכך טענו המוכרים כי הרוכשים הגישו תביעה בנושא המחסן על מנת להפעיל לחץ עליהם – המוכרים, לביטול התביעה שלהם (בגין האיחור בתשלומים). המוכרים אף הוסיפו כי בתביעה שהם הגישו, לא העלו הרוכשים – בכתב הגנתם את נושא המחסן. בנוסף, המוכרים הציגו נסח טאבו ותשריט אשר צורפו להסכם המכר ומראים כי מדובר בדירה בת 81 מ"ר, ושטח כולל בגודל של 87 מ"ר. הנתבעים טענו כי ככל הנראה נפלה טעות סופר בהסכם המכר, וההפרש בין השטחים מיוחס למחסן.
זאת ועוד, המוכרים טענו גם כי בשנת 2016 הצהירו הקונים כי הם מאשרים שקיבלו את הדירה לשביעות רצונם וכי אין להם טענות כלפי המוכרים בגין מצב הדירה. רק שנה לאחר מכן העלו הרוכשים את טענותיהם בנוגע למחסן. 

לאור מכלול הנסיבות קיבל בית המשפט את טענות הנתבעים ודחה את התביעה כנגדם. בית המשפט קבע כי ככל הנראה היה מדובר בטעות סופר בהסכם המכר, אשר אינה נחשבת כהפרה או הטעייה לפי חוק החוזים. בנוסף, בית המשפט קבע כי התביעה הוגשה על סכום מנופח במטרה להרתיע את המוכרים ולהפעיל לחץ נגדי מול תביעתם. בהתאם קבע בית המשפט כי יש להטיל על התובעים הוצאות גבוהות מהמקובל, במטרה להוקיע התנהלות מסוג זה, המהווה הליך סרק שמבזבז משאבים ציבוריים. נקבע כי התובעים ישלמו לנתבעים סכום של 35,000 ₪.