ראובן וקלרה

מסתבר שיש גם צד יפה לקורונה – תופעה מרגשת של שכנים יהודים וערבים בנוף הגליל שמתגייסים לעזור זה לזה.
תכירו למשל את ניבין ראשד, אמא חד הורית מנוף הגליל. ניבין היא חלק מרשת המתנדבים של קהילת "הבוסתן"- קהילה משותפת של יהודים וערבים בנוף הגליל, ומתנדבת במוקד עזרה לאזרחים ותיקים של רשת המרכזים הקהילתיים ("כיפת ברזל אזרחית") .
היא מגדלת לבד שני ילדים, ממשיכה לעשות משמרות במפעל, שומרת בהתנדבות על הילד של השכנה, ועוד יש לה זמן להתרוצץ ברחבי העיר ברכב, לקנות אוכל ולהביא תרופות לתושבים הוותיקים…

"כולם שואלים למה את עושה את זה", היא מספרת, "אז אני עונה: פשוט כי כולנו בני אדם. האנשים שאני עוזרת להם הם אמא ואבא של מישהו, והיו יכולים להיות הוריי. אני תמיד האמנתי שדו-קיום וחיים משותפים אפשריים. צריך רק לב ונשמה והמון אמונה ואהבה."
"ריגש אותי ממש שרכשתי תרופות לשני מבוגרים והבאתי אותם לביתם. גיליתי ששניהם ניצולי שואה. למדתי וראיתי סרטים על השואה, וכמה סבלו האנשים שסיכנו את חייהם לעזור להם להינצל. כשזה הגיע עד אליי, לחלק הקטן הזה שיכולתי לעזור, זה ממש ריגש אותי עד אין סוף."
אחת מאלה שניבין עזרה להם, היא ליאה גוטפרוינד. כשנפגשו נזכרו שהן כבר מכירות מערב "בית קפה" של קהילת "הבוסתן".
"אני סבתא ליאה.", היא מספרת, "כשחזרתי לפני שלושה חודשים לעיר מיד התחברתי ל"בוסתן". אנשים נפלאים ומלאי מוטיבציה לגרום לשינוי תודעה ביחסי ערבים-יהודים."

ליאה גרה לבד בעיר, רחוק מהילדים והנכדים: "כשהתעורר הצורך שלי בעזרה הרגשתי הכי נכון לבקש אותה בקהילת הבוסתן. זכיתי לפינוק מניבין, אישה מדהימה שהביאה את המוצרים שהייתי זקוקה להם עד פתח ביתי. סיפרה שזה צורך אצלה להושיט עזרה. כן ירבו יחסי גומלין כאלה יפים גם אחרי שהגל הזה יעבור."

מחמוד

ניבין עזרה גם לראובן גרינשטיין: "כל החיים הייתי תמיד בצד של הנותנים, התורמים. הזמן עבר ומגיע יום, ופתאום אני כלול בתוך קבוצה בסיכון.", הוא מספר,"מזלי שבזכות האמונה וההתמדה מצאתי את עצמי בקהילה של חברים שמאמינים ועושים לקידום חיים משותפים בין יהודים וערבים בעיר: "הבוסתן" שמה. כשקלרה ואני נזקקנו לעזרה בקניית מצרכים, באה לעזרתנו ניבין המקסימה מהבוסתן ועזרה לנו ללא תמורה."
ראובן מלא באופטימיות: " "הבוסתן" חשפה בימים קשים אלו, של הכרח בשמירה על ריחוק חברתי, את האדם הסולידרי שבכל אחד.
עבורי "הבוסתן" הוא נס. בימים קשים אלו החברים מתגלים בשיא האנושיות שלהם. מקווים שנוכל לחזור לחיים סדירים יותר והקשר בינינו רק ילך ויתחזק."
" לבסוף מעז יצא מתוק", אומר ד"ר ח'ליל בקלי מנוף הגליל, "הקורונה לא מבדילה בין דת, גזע ולאום, ולכן הפתרון ההגיוני הוא שילוב כוחות עם ערבות הדדית ואכפתיות בין אדם לאדם."
ח'ליל בקלי הוא ממובילי "הבוסתן". מהרגע שהחל משבר הקורונה הוא התגייס לפעול למען האוכלוסיות בסיכון בעיר, מכל הקהילות והמגזרים.
"כערבי תושב העיר פניתי כבר מהיום הראשון והצטרפתי למערכת המתנדבים של העירייה".

עיריית נוף הגליל מחלקת אוכל חם לאלפי קשישים שלוש פעמים בשבוע, בעזרת עשרות מתנדבים מכל המגזרים שפועלים יחד בשותפות ובאחווה. ח'ליל משתתף באריזת וחלוקת המנות לוותיקי העיר, ואף גייס עמו לפעילות זו עוד עשרות מתנדבים מקרב תושבי העיר הערבים.
ד"ר בקלי אף יזם חלוקת מזון בסיסי לקהל יעד נוסף: משפחות צעירות המצויות בקשיים כלכליים ובעלי צרכים מיוחדים. לפעילות הזו הוא גייס את חבריו ברשימה המשותפת לדו-קיום בעיר.

כריסטין

לאחרונה הקימו ח'ליל וחבריו קבוצה של בעלי מקצועות, הנותנים הדרכה, הכוונה וייעוץ לתושבים בחינם: עורכי דין ,רואי חשבון, יועצי מס, בנקאים ,מורים ועוד.
"ברור לחלוטין שהתקופה הזאת מאתגרת וקשה לכולנו וחייבים לעבוד יחדיו", הוא מסכם, "מאחל לכולנו להדבק בשותפות הגורל, הצדק החברתי והשוויון, מול האויב המשותף –הקורונה, ומול הגזענות".

שאול ורחל ברונר, זוג תושבים וותיקים בנוף הגליל, היו זקוקים לתרופות. מכיוון שהם בקבוצת סיכון, חיפשו מישהו שיכול להביא אותן עבורם, ופנו לחבריהם בקהילת "הבוסתן".
הפנייה פורסמה בקבוצת הוואטסאפ הקהילתית. מחמוד אסעד, יועץ תקשורת ואב לשניים, ראה אותה והתגייס לעזרה.
"למחרת מחמוד הגיע לביתנו.", מתארת רחל, "השארנו לו את כרטיס קופת חולים ליד הדלת והוא הביא לנו את התרופות. חששתי שארגיש נזקקת וזקנה אבל מחמוד הצליח לגרום הרגשה נוחה וטובה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר. הוא שאל אותנו אם אנו זקוקים גם לקניות".
ואכן "אחרי יומיים פנו אלי וביקשו שאקנה עבורם דברי מזון.", אומר מחמוד, "התחלתי להרגיש שאני דואג להם, וביקשתי מהם לא להסס לפנות אליי, כי הכייף הוא שלי, וזה מספק אותי מאוד. "
"מחמוד קנה לנו את המצרכים שבקשנו.", אומרת רחל, "בנוסף הוא הביא לנו במתנה בקבוק שמן זית מהייצור של משפחתו בכפר איכסאל. אם לא היינו לוחצים עליו היה עושה את הקניה מכספו…"

פולינה

מחמוד רואה במשבר הקורונה הזדמנות להתקרבות בין יהודים וערבים: "מה שיפה בוירוס, זה שהוא הופך את כולנו לשווים. לא חשוב אם מבקש העזרה הוא ערבי או יהודי ומאיזה מוצא או מעמד . אתה פשוט רואה אנשים מחייכים עם אושר בעיניים, מעצם זה שהיית בשבילם ודאגת להם, ולו במשהו קטן."
גם רחל מסכמת בתחושה דומה: "ההתייחסות של מחמוד, נדיבותו ואדיבותו מאוד רגשו אותנו. בעיני יחסי אנוש חמים וטובים בין יהודים וערבים זה דבר טבעי. כולנו בני אדם .מקווה שכל תושבי העיר יבינו זאת".