ימים של מתיחות ביטחונית, המזכירים לכולנו את חשיבות בניית עצמתו של צה״ל, עוברים על כולנו.
איראן החליטה לבסס עוגן נוסף – מוצב קדמי בסוריה וזאת מתוך תפיסתה המוצהרת שאת הישות הציונית צריך למחוק לחלוטין.
מנהיגינו ובצדק רואים בכך איום מרכזי ובלתי נסבל שמחייב תגובות מידיות והולמות בכדי שלא נגיע למצב בו לא יהיה ניתן להשיב את הגלגל לאחור.
בכל מקרה אירועים מסוג זה מכניסים את תושבי המדינה למתיחות ולהעלאת רמת הביטחון והמוכנות האישית/ משפחתית/ישובית.
בשבוע שעבר נפגשנו עם מפקדים בחטיבה 7 שפרוסים בגבול הצפוני במשימות הגנה.
המפגש הבהיר לנו את רמת המוכנות והכוננות בה שרויים יחידות הצבא ומי האויב שמנגד ובה לעסוק במוכנות המנטלית של הלוחמים והמפקדים.
בחרנו לנתח את אחד מהאירועים המשמעותיים ברצועת הביטחון בדרום לבנון בשנת 1997 מול ארגון החיזבאללה.  במפגש נכחו המפקדים בגדוד כיום, צוות הטנק שלחם עם ליאור, מפקדים מהפלוגה אז, סגן מפקד הגדוד אז, הוריו של ליאור שבתאי ז״ל שנהרג באירוע ואני – מפקד גדוד 75 אז.
במפגש ניתחנו לראשונה יחד עם הוריו של ליאור ז״ל את קרב הגבורה של צוות הטנק בפיקודו של מרדכי עציון, שעוטר על כך בצל״ש מפקד פיקוד צפון – האלוף עמירם לוין.
פרחיה ובני שבתאי סיפרו לפורום על התינוק החייכן והדעתן, על הילד שהצהיר עוד בשנותיו הראשונות כמה הוא אוהב את המדינה ועל הנער יפה התואר וגדול הממדים שבחר לעשות שירות צבאי משמעותי בכדי להוכיח את אהבתו לעם ולמדינה.
הקרב היה במוצב ״דלעת״ עת היה ניסיון של חוליית מחבלי חיזבאללה, שהתאמנה למעלה משנתיים לחטוף חיל צה״ל מטנק מרכבה – פאר הטכנולוגיה של התעשייה הצבאית הישראלית.
סרן מרדכי עציון מפקד הטנק מספר כיצד במשך מספר שעות הם נלחמו במחבלים בטווחים קצרים מאוד של עשרות מטרים, תוך הפעלה של מלוא עוצמת הטנק. עבודת הצוות הייתה מקצועית והביאה לחיסול של מספר רב של מחבלים מיחידת העלית של החיזבאללה.
לאחר מספר שעות הייתה הפוגה בקרב ומרדכי נתן פקודה לחזור למוצב על מנת לטפל בטנק ולחמש את הטנק לאחר שימוש התחמושת רבה.
לפנות בוקר זוהה כוח נוסף של מחבלים ומוות הטנק יצא להסתערות לעבר הזיהוי.
תוך כדי ההסתערות נורה טיל מסוג ״פאגוט״, שפגע בטנק וכתוצאה מכך ליאור שבתאי ז״ל נהרג במקום ומרדכי עציון נפצע קשה.
התותחן בטנק סמל ראשון אורן שמאי תפס פיקוד על הטנק, המשיך להילחם יחד עם הנהג והוביל את הטנק לאזור בו צוותים רפואיים טיפלו בנפגעים.
בזכות המקצועיות, הנחישות, הגבורה וההצלחה המלצתי על ציון לשבח לצוות הטנק.
גבורתם מנעה מהמחבלים לבצע פיגוע אסטרטגי.
לאחר האירוע סיכמו מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד את האירוע במילים – ״הצוות פגע אנושות ביחידת העלית של החיזבאללה, מנע מהם פיגוע אסטרטגי ובכך השיב הרתעה לכוחותנו."
בגמר הסקירה למשפחת שבתאי שאלה פרחיה, תוך שהיא חנוקה מדמעות, מספר שאלות על אופן מות בנה. אמיר הסמג״ד שהיה זה שחילץ את גופתו של ליאור פירט בפניה את הפגיעה שהייתה מהטיל.
האירוע היה קשה באופן רגשי לכולנו ויחד עם הוריו של ליאור בכינו והתחבקנו.
בסוף הדברים ביקש אביו של ליאור ז״ל – בני לומר מספר דברים, פרחיה ביקשה שנקשיב היטב משום שזו הפעם הראשונה מאז האסון שבני מדבר בפני פורום.
פתח ואמר, ״היום אחרי 21 שנים , בהם הבנתי ברמזים את סיפור הגבורה של הצוות, אני מצליח להבין כמה גיבור היה בני ואיך לחם ליאור בשעותיו האחרונות ואני מבין היטב ומרגיש סיפוק מכך שגם כשלא אהיה בין החיים ימשיכו ללמד ולספר את גבורתו של ליאור.״
כמפקד אומר כי בהחלט הייתה בליבי גאווה על כך שראיתי בעיניי את חירוף הנפש של הצוות הזה מגדוד 75 למען ההגנה על המולדת ונחשפתי למשפחה מדהימה שהעניקה לנו את הזכות לקבל נער ערכי שכל מעייניו היו השמירה על המולדת ויושביה.
מתסכלת אותי עד היום העובדה כמפקד,  כי את ליאור השבנו הביתה בארון ועם צל״ש ושבב הנחמה הוא בסיפור הגבורה אל מול אויב אכזר. אבדנו של פקוד הוא בבחינת אבדן של בן ממשפחה של גדוד לוחם – גדוד 75 מחטיבה 7.

ישבנו שם על גבול הצפון דקות ארוכות מאוד לאחר השחזור של קרב הגבורה בשקט מצמרר, מחובקים ומלאי דמעות וניסינו להביא עוד מעט נחמה וגאווה למשפחה שכולה שמסרה את בנה למען המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל. הניחום קשה וקבלת האבדן בלתי אפשרית, אך ההבנה של ההורים שהמחיר היה למען ההגנה על המולדת מקל במעט.
יהי זכרו של סמל ליאור שבתאי צרור בצרור החיים – אמן.
רצון הצוררים לא מש מזה דורות ועל כן עצמתו של צה״ל ושל כוחות הביטחון מחויבות ובאותה עת להגביר ניסיון הפוליטיקאים להגעה להסכמים אזוריים להורדת סבירות הלחימה!