בעלים של דירה בבית משותף בצפת בנה בשנת 2013בריכה בחצר דירתו. במסגרת עבודות הבנייה הוסיף והקים בעל הדירה קיר תומך, מרפסת, פרגולה, חדר מכונות מתחת לבריכה, ואף פיצל את הדירה ל-3 יחידות אירוח. יש לציין כי הבעלים לא הגיש בקשה לקבלת היתר בנייה עבור איזה מהפעולות הנ"ל.
בסוף אותה שנה קיבל הבעלים של הדירה צו מעיריית צפת אשר, הקובע כי המבנה הוא מבנה מסוכן, ועל כן עליו לשקם את הקיר התומך. לאחר אותה דרישה בנה הבעלים קיר תומך נוסף, אשר היה ממוקם כ-3 מטרים מהקיר התומך הקודם שבנה.

לאחר השלמת הקיר השני, דרש התובע (הבעלים של הדירה) מזוג דיירים אחר, אשר הינם בעלים של דירה אחרת במבנה, לקבל מהם תשלום יחסי בגין עלויות הבנייה של הקיר התומך השני. לטענתו, הוא התחיל בעבודות בניית הקיר באופן מיידי לאחר קבלת הצו, ולא ידע כי הנתבעים הם חלק מבית משותף. לטענתו, רק לאחר השלמת הבנייה גילה כי הדירות שלהם נחשבות בית המשותף, ולכן פנה אליהם בדרישה להשתתפות בעלות הבנייה. במסגרת תביעתו טען התובע כי הקיר לא תומך רק בביתו אלא בכל המבנה ובפרט בדירת הנתבעים, ועל כן מחובתם לשאת במחצית מהעלויות. סכום התביעה עמד על כ- 96,500 ₪.
יש לציין כי התובע טען כי שאר בעלי הדירות בבית המשותף נענו לדרישתו והסכימו להשתתף בעלות בניית הקיר התומך.

מנגד טענו הנתבעים כי הצורך בבניית הקיר התומך השני נולד רק בעקבות עבודות הבנייה והחפירה המסיביות שביצע התובע בחצר דירתו באופן עצמאי לצורכו האישי, עבודות שבוצעו באופן חד צדדי וללא היתר, אשר פגעו ביציבות הקיר התומך הישן. לטענתם הקיר התומך החדש נועד לתמוך בבריכה ובמרפסת, אותם בנה התובע בחצר ביתו. בנוסף טענו הנתבעים כי התובע מתנכל להם, לאור העובדה שבעבר הגישו נגדו תביעה (וזכו בה) על כך שהבריכה שבנה פולשת לשטח המשותף ולא נבנתה רק בשטח חצר דירתו. 

בית המשפט דחה את התביעה, בהתבסס על קביעת עבר של בית המשפט העליון, לפיה בעת שנדרש לטפל בפגם בבית משותף, יש לפנות תחילה לנציגות הבית המשותף או לבעלי יתר הדירות, בדרישה להשתתפות כספית בתיקון. מאחר והתובע לא עשה זאת, אלא דרש השתתפות בעלויות הבנייה רק בדיעבד, יש לדחות את תביעתו. מעבר לכך, בית המשפט ציין כי מלכתחילה הפנייה בדרישה המקורית מעיריית צפת התייחסה רק לתובע ולא לכל דיירי הבניין.
בנוסף, בית המשפט התייחס לעבודות הבנייה שביצע התובע, וקבע כי הצורך בקיר התומך השני עלה רק מאחר ועבודות הבנייה של התובע בחצר ביתו היו כה מסיביות והשפיעו על היציבות והקרקע באיזור הבית המשותף.
זאת ועוד, לא נמצאו כל תימוכין לטענתו של התובע כי כל שאר בעלי הדירות הסכימו להשתתף בעלות היחסית של בניית הקיר התומך.
לאור כל האמור לעיל דחה בית המשפט את התביעה וקבע כי על התובע לשלם לנתבעים 16,000 ₪ בגין הוצאות משפט.