נָפְלָה בְּחֶלְקִי הַזְּכוּת לִחְיוֹת, וּמוֹדֶה אֲנִי לְמוֹלִידָּי עַל כָּךְ.
הַזְּכוּת לְהַחֲיוֹת שׁוֹנָה לַחֲלוּטִין וּתְלוּיָה רַק בִּי וְגֵאֶה אֲנִי עַל כָּךְ שֶׁהֶחֱיֵיתִי הַרְבֵּה, וּמֵחַיֶּיהָ עוֹד. וּמָה הֶחֱיֵיתִי, אֲנִי הָאָדָם ? גּוֹזָלִים, גּוּרִים, בּוֹגְרִים, זְקֵנִים, רָצִים, עָפִים, כֵּהִים, בְּהִירִים, יָפִים, מְכֹעָרִים, כָּל הַלָּלוּ לְלֹא שָׂפָה לְבַקֵּשׁ, לְהִתְחַנֵּן, אֶלָּא הַזְּכוּת הַמּוּלֶדֶת לִחְיוֹת, כָּמוֹנִי, אֲנִי.
שִׁירָה אֲלְמוֺנִית.

ועל מילים אלה המצורפות כאן, קורא אני לראשי ופעילי הציבור, מעמק יזרעאל וקריית טבעון, הם רבים וטובים לשמחתנו, ובשמות אציין רק שניים, אייל בצר ועידו גרינבלום, קורא אני ל"וועדות איכות הסביבה" להכריז על שנה זו כשנה ללא דמים, טבח והרג בחיות הבר, או בשם הנוח להורגים, "דילול". "דילול" שהוא מוות ככל מוות. לא ראוי ולא מתאים לאנשי האזור, בני תרבות בעיני עצמם ובמציאות, שמילה רכה זו, היא ההכשר לדמים ומוות להשחית.

עם החשיבה בראש וההרגשה בלב, אנו חייבים להפנות את כל חוכמתנו ויכולותינו למצוא פתרונות הומניים בקיץ אשר לפיתחנו, לחזירי-בר צמאים ורעבים, לתנים, שמצאו עצמם חיים בעמק מצוחצח ומוקפד למשעִי, נטול כל שארית לולים וטֶרֶף שדות, וכל אלה מרימים ראשם אלינו, לשאול על חייהם, ומחפשים אותם מידנו.

פתרונות ודאי שיש, לא קסם ולא מהיום למחר, נדרשות סבלנות ונחישות להגיע אליהם, אבל בעבור זה אנחנו בני תרבות.
קורא אפוא לציבור ולראשיו לעיל, להכריז על הקיץ הזה, כקיץ ללא ציידים שלוחים מטעמנו, ללא רובים בידיהם, ללא חיות מוטחות ודמם על העשב, ללא יבבת החיה הפצועה הנסה למחבוא, וגסיסתה המייסרת, ללא הפעילות שלנו, החלשים עם הרובה, כנגד החלשים בלי, פעילות שאינה מוסיפה לנו כבוד ואפילו מביישת.

שנה בלי הֶרֶג, שנה שאכן נלקק פצעים, נכאב, אבל איננו נהרגים מידם ואל להם להיהרג מידנו. איש רעב שגנב כיכר לחם מחנות לשבור רעבונו, לא נשפט לחמש שנות מאסר, אנחנו הרבה יותר קטגורים. הבה אפוא נקדיש שנה זו לשקט, למחשבה על נתינה דווקא, על מעשה חיים לטבע, ובסוף יעלה בידנו.
ומה יותר נכון, ראוי ויפה מזה ?!
מייחל ומקווה, בֺּעז דרומי