תערוכת בוגרים של המרכז האקדמי לחינוך וחברה אורנים היא מפגן מרשים של חשיבה מחוץ לקופסה והתמודדות עם נושאי טאבו

תערוכת הבוגרים של התואר הראשון והשני באורנים חוגגת את חומרי הגלם הלא קונבנציונליים ומעמידה לנו מראה על נושאים שלא מדברים עליהם בקול רם

נדמה שהכוח של בוגרי התואר הראשון בחוג לאמנות באורנים היא החשיבה מחוץ לקופסה ושימוש בחומרי גלם מפתיעים. האמנית יתרב חטיב הציגה את קשיי היום – יום של האישה בחברה הערבית דרך העתקת תבליטים מדלתות עתיקות ממבנים בהם גרה בעבר וקראה לה עבר: "בין ייאוש לתקווה תמיד יש קונפליקטים, מי שנותן לייאוש להשתלט עליו אף פעם לא מצליח להגשים את עצמו. לשרוד זה אומר להיות במאבק על הקיום שלך, אבל מי שיש לו חלום, עומד חזק במאבק עד שיקבל את מה שהוא רוצה…זו דרכי להביע את התנגדותי למחסומים שהחברה בה אני חיה מציבה בפני על מנת שלא אצא מהבית".

שימוש מעניין נוסף עשתה האמנית מריה כעביה שהחליטה לשקף באמצעות קפה את דמות האישה הבדואית ומרכזיותה התרבותית בקהילה

התמונה באדיבות האמנית מריה כעביה

האמנית לידור ג'ובני יצרה מיצב בלונים אשר מוצג לרוב בכניסה לאירועי שמחות אך זוכה לפרשנות שונה לחלוטין כאשר הוא מוצג בחלל תערוכה ואילו האמנית אסיל אבו עואד בחרה לעסוק בלבוש המוות הדרוזי המסורתי דרך שמלת המוות האמיתית של סבתה, אותה היא לקחה בהיחבא מארון הבגדים המשפחתי. בשמלה זו עתידה הסבתא להתעטף במותה. לתערוכה היא קראה אחיזה: "האחיזה ממוקדת בקו הדק שבין הישרדות להפרדה, החוט הקוסמי הזה בין דברים מנוגדים – חיים ומוות – פנטזיה ומציאות – האחיזה והניתוק. בכוחה של האמונה להפוך את כף המאזניים של הכאב הרוחני… בעבודתי אני מתמודדת עם הפחד מאובדן והנטישה של הגוף".

התמונה באדיבות האמנית אסיל אבו עואד

אמן נוסף ששבה את ליבנו, למרות שעושה שימוש בחומר גלם רגיל – מצלמה, הוא ראפת זרייק שקרא לתערוכה שלו הישרדות חזותית: "אני עומד כצלם פלסטיני יליד נצרת אל מול ניצולי שואה יהודיים. הם מספרים לי על החוויות הנוראיות שעברו, על בני משפחתם שנרצחו וכיצד זה השפיע על חייהם וסביבתם. אני בא למפגש בחשש. כיצד רואים אותי כגבר ערבי, המתעניין ועוסק בליבת המורכבות של החברה היהודית. הפגישות שלנו מסתיימות תמיד בדיאלוג קרוב והקשבה האחד לקולו של השני. אני מצלם אותם, מקליט את הזכרונות שלהם, אולי בעדות שלהם מולי יאמרו משהו שלא אמרו לאחרים. הן מדברים על החיים לפני ההשמדה במחנות המוות ועל מה שקרה אח"כ. הם מתארים את החיילים הנאצים שבזזו אצ רכושם והפקיעו מהם את צלם האנוש. אני מבקש להקשיב להם, אפילו שאני הוא זה שעומד מאחורי המצלמה, אני משתדל שהיחסים בינינו יהיו שוויוניים".

התמונה באדיבות האמן ראפת זרייק

האמנים הבוגרים של התואר השני החליטו לדבר על נושאי טאבו, כאלה שלרוב לא מדברים עליהם: ממאניה דיפרסיה דרך הקונפליקטים על זכות הבחירה בהבאת ילדים ועד לתופעת 'העורב הלבן': לבישת חזות אשכנזית ובהחבאת הזהות המזרחית בכדי להתאים לאליטה מסוימת. "אם יחתכו בי חתך, מה יגלו? נעה בין הקצוות. בין יובש לרטיבות, בין מזרח למערב, בין שייכות לזרות, בין נשיות לגבריות, בין נפרדות לאחדות, בין פנים לחוץ (מאת האמנית לירון אוחיון)

התמונה באדיבות האמנית לירון אוחיון

" המהלכים האמנותיים שלי מתחקים אחרי ההתהוות של הזהות, בכך שהם אוצרים את ריבוי הקולות, מאפשרים להם לחיות לרגע יחד. דרך ריבוי, פיצול, התנגשות והתגוששות המילים מתבלבלות ועולות מהן משמעויות חדשות. גוף מתנתק מקול, וזהות איננה עוד זהה לעצמה. כך גם עבורי המושג הורות".