וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם – לפרשת בְּחֻקֹּתַי
הרב אמנון ריבק, רב קהילת מעלות טבעון 

פרשת השבוע שלנו, החותמת את ספר ויקרא, סוגרת רצף ארוך של מצוות ומשפטים ומתווה את הפרדיגמה הידועה המלווה אותנו תמיד, זאת המחברת בין אלוהי ישראל לעם ישראל: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" אז יהיה נהדר, ממש, "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי" יהיה נורא. איום ונורא! הזהרו! 

כמו הרבה פעמים, הברכות וההבטחות לטוב 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' קצרות יותר – עשרה פסוקים בלבד – ואילו הקללות המחכות לנו 'וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי' ארוכות פי שלוש, יצירתיות ואכזריות ומבהילות, ונהוג ללחוש אותן במהירות בעת קריאת התורה. על כן אתמקד אני דווקא בברכות, שיש להן מבנה של 'עליה בקודש'. מתחילים בטבע, בגשם בעתו, ביבול ובשפע החומרי ובביטחון התזונתי – "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.  וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם." כמה רבים מאתנו היו מסתפקים גם בזה, אבל הנה ממשיכה הברכה מן הכלכלה אל הביטחון המדיני ועוצמת הצבא "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב". וזה ממשיך ועולה – וכאן קצרה היריעה – אל השיא "וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם….. וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם ….. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם." 

אם נדמה היה לנו בקריאה ראשונה כי מדובר כאן בהתרחבות ובשפע מתפרץ, הנה קריאה שניה וזהירה יותר מלמדת אותנו דווקא את  כוחו של הצמצום. באותן המצוות והחוקים שאלוהים מבקש שנלך בם, הוא מזכיר לנו שכדי להשיג שלום עלינו לצמצם את עצמנו מעט, לתת מרחב ומקום גם לאחר, לזולתנו, ולאלוהים כדי שישכון ויתהלך בתוכנו, כמו שהיה בראשית, בגן העדן, "קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". דווקא מתוך המוכנות הזאת להיות מוגבל ולהצטמצם צומח השפע ומתאפשרת בריאה חדשה – "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" – ממש כפי שהאלוהות צמצמה עצמה בבריאת העולם 'ופינתה מקום', ובכך אפשרה קיום למציאות 'שמחוצה לה'. בהצטמצמות ההדדית הזאת, "אֲנִי [מפנה מקום] לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" מצויה הברכה בשיאה. "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם."

הדברים נכתבים בבוקר שלפני הילולת ל"ג בעומר, מתוך תפילה שהדרישה לצמצם, מטעמי בטיחות, את מספר העולים להר תתקבל תיענה ברצון ובהבנה, וחלילה לא נחזה במראות האיומים מלפני שנה. ושנדע לפנות מקום לברכה.