המדינה לפני ה"אני"/ אמנון אשל אסולין

בהמשך לכתבה מהשבוע שעבר בנושא המהלכים הדרושים על מנת להשיב את המשילות הלאומית ולהתקדם להכרעות לאומיות בנושא הביטחון בכלל והאישי בפרט, אין מנוס מכניסה להכרעות לאומיות משנות מציאות ובכדי לעשות כן זו העת לממשלת אחדות לאומית בעלת יכולת קבלת החלטות לאומיות משמעותיות ואולי מהקשות ביותר שהתקבלו עד היום על ידי ממשלה בישראל. המצב הפוליטי ומצבה של הממשלה הנוכחית אינו מאפשר הכרעה, אולי במקרה הטוב הכלה ופשרה, כפי שקורה,  וכל אחת שכזו ממשיכה לדרדר את המצב ל"פי התהום". האלטרנטיבה לממשלת אחדות יהודית לאומית רחבה ומבוססת היא הליכה לסבב בחירות נוסף וגם אז כפי הניראה נחזור לתוצאה דומה לזו הנוכחית. אחדות לאומית שווה בימים אלו לאחריות לאומית לעצם קיומנו כאן כמפעל ציוני שצריך, חייב וחיוני להתפתח כבית לעם היהודי. במצב הנוכחי הממשלה וההרכב הקואליציוני "מתוחים" עד הקצה והעוצמה שנמצאת אצל כל פרט וסיעה היא לא מידתית והם מכתיבים כל אחד בדרכו ועל פי האינטרס שלו סדר יום אינטרסנטי. הדוגמה האחרונה היא ההדחה המיידית של ח"כ כלפון, על פי הרכלנים, קידם מהלכים מול הליכוד וזוהה כח"כ פוטנציאלי למרידה. גם אם נכונה הרכילות היא בעיקר מבטאת את חוסר הפרופורציה בכוח לח"כ הבודד לזה ניתן להוסיף את מהלכה של יו"ר האופוזיציה הקודמת – ח"כ סילמן שערערה את כל ה"משענת" הפוליטית של הקואליציה וכמובן את הלחצים האחרים שהגיעו עד "מועצת העאשורה".  ככה לא ניתן לנהל סדר יום, ממשלה, כנסת ובודאי ככה לא ניתן לנהל מדינה שזקוקה להכרעות דרמטיות. מכאן נובע הצורך בהסדרת המצב הפוליטי ולכך צריך מנהיגות, מנהיגים והכרעות אמיצות. בנט עם כל הכבוד לו לא עונה ליכולות האלו, מה גם שהמנדט שלו הוא על סף הלא לגיטימי, מפלגה עם 7 מנדטים אינה בעלת מנדט מהעם. על כן השחקנים הרלוונטים על פי ההגיון הם הליכוד בראשות נתניהו, יש עתיד בראשות יאיר לפיד וגנץ, אך גם כאן נדרשות הכרעות פנים מפלגתיות. הליכוד שהוא בעל הרוב המכריע חייב להעמיד אלטרנטיבה לנתניהו, שהרי על כך הלכנו לקלפי פעמים מיותרות והאסטרטגיית ה"רק לא ביבי" הצליחה לשים את הליכוד באופוזיציה. לפיד הוא הפוטנציאל הבא, אך כאן קשה לראות איך מסתדרים סביבו המפלגות האחרות, אלא אם תהיה תמיכה של אחת מהמפלגות הערביות, מה גם שלא בטוח שהוא המנהיג המאחד את העם. וגנץ כמו גנץ נמצא באיזור הנוחות שלו "על הגדר" ובעיקר יוצר תחושה שאופיינית לו של להסכים עם כולם ולא להיגרר להכרעות ולסדר מחלוקות. השינוי הפוליטי בפתח בין אם סדר וארגון מחדש של הכוחות והעמדת אלטרנטיבה לאומית פוליטית אחרת ובין אם אנחנו בדרך לסבב בחירות נוסף, שיתיש את העם ולא בהכרח יביא לחלוקת כוחות שונה. 

הימים הם ימים קשים של אובדן חיים וערעור הביטחון העצמי וכתוצאה מכך אנו עדים גם לעובדה שנבחרי ציבור מדירים את רגלם מקדושת ניחום האבלים וזאת בעיקר נוכח החשש מהביקורת הציבורית והמחאה שיזכו לה שם. תמיד ידעו המנהיגים ולא רק הנשיא להגיע לחיבוק המשפחות בשעת צרתם וכעת אלו לא שם וזו אמירה חדה וכואבת לעם. חובה עליהם – הנשיא, ראש הממשלה, השרים, ח"כים, מפקדים, ניצבים והעם  לפני הכל לבקר בבית האבל ובודאי בכאלו שנתנו נפשם בשם קיום העם בישראל.ידידיי ורעיי המצב מחייב הכרעות והאינטרס ה"צר" של ההרכב הקואליציוני הנוכחי לא יוכל להחזיק זמן וגם בנט, ליברמן מבינים זאת היטב ועל כן נכון יהיה שכולנו ובעיקר הם נשכיל להעמיד את המדינה לפני ה"אני" ויפה שעה אחת קודם.