60 שנה לאסון טביעת ספינת המעפילים אגוז

והגדת לבנך: על הסיפור הציוני של עולי מרוקו שצריך להילמד למען הדורות הבאים

בטקס ממלכתי רב רושם בהר הרצל בירושלים, ציינה מדינת ישראל ביום שני השבוע כג' טבת, את האזכרה השנתית לחללי ספינת אגוז. זהו סיפורם הטראגי של 44 מעפילים, אנשים נשים וטף, שיצאו בשנת 1961 ממרוקו לעבר ישראל ומצאו את מותם בלב ים. 22 גופות נמשו מהים והובאו בשלב מאוחר יותר לקבר ישראל במסגרת מבצע 'איילת השחר'. עוד 22 גופות טבעו במצולות לעולמים.
באותן שנים אסרה ממשלת מרוקו על עליית יהודים לישראל. המוסד הישראלי פעל באופן חשאי כדי להעלות יהודים ממרוקו. בליל כג' טבת (10.01.1961) הפליגה ספינת אגוז לעבר ישראל במה שיתברר כהפלגה האחרונה שלה. אגוז (שמה הרשמי היה 'פסצס') היתה ספינת דייגים רעועה ששימשה את המוסד להעלאת יהודים לארץ בכמות קטנה של נוסעים. על סיפונה היו 44 יהודים בלבד. מבוגרים, משפחות צעירות ותינוקות, כאשר הקטנה ביותר היתה פעוטה בת שנה בלבד. הספינה עזבה את חוף אל-חוסימה בצפון מרוקו לכיוון נמל ג'יברלטר ומשם אמורה היתה להגיע ליעדה – ארץ הקודש. באורח טראגי, באמצע ההפלגה בלב ים, טבעה הספינה בלב ים על 44 מעפילה. התוצאה כאמור היתה מרה.

19 שנים לאחר מכן, באיחור רב יש לומר, קיבלה ממשלת ישראל החלטה המכירה בנספים כחללים. במסגרת החלטה מס' 300 של הממשלה מיום 28.12.1980 , נקבע כי 44 המעפילים יוכרו כחללים וכן קבעה את יום כג' טבת כיום רשמי וממלכתי לציון 'יום העפלה ולוחמי המחתרות מצפון אפריקה'. מי שהוביל את ההחלטה מטעם הממשלה היה השר דוד לוי שפעל רבות בנושא ההכרה יחד עם סם בן-שטרית, ארגון ביחד, משפחות הנספים והמועצה הציבורית להנצחת מעפילי אגוז.
בדצמבר 1992 נסגר המעגל באופן חלקי. במסגרת מבצע 'איילת השחר', עצמותיהם של 22 מהגופות שהובאו לקבורה מאל-חוסימה במרוקו, הועלו לישראל והובאו אחר כבוד למנוחת עולמים בהר הרצל. זאת בתום מבצע מורכב שארך 31 שנים מאז אסון הטביעה. מאמצים חובקי עולם עשה מפקד המבצע סם בן-שטרית (ביצע מעל 40 שליחויות !!) , בתיווכם של מלך מרוקו דאז חסן השני וכן ראשי המדינה באותן שנים, יצחק רבין ושמעון פרס. גם נשיא ארה"ב לשעבר דווייט אייזנהאואר התערב ופעל מול המלך. מאז למשפחות השכולות יש קבר ונחלה לפקוד מידי שנה בשנה.
אסון טביעת אגוז גרם לטלטלה בישראל, בעולם היהודי ובמפעל העלייה, והווה זרז לפתיחת הסכר ממרוקו והוביל לעלייה ההמונית של יהודי מרוקו באותן שנים, ששיאה היה במבצע יכין.
כאמור השנה מדינת ישראל מציינת 60 שנה לאסון הטראגי של מעפילי אגוז.
60 שנה עברו מאז, ומדהים לראות את כמות האנשים הגדולה שמגיעה עדיין להר לחלוק כבוד לחללים. בני משפחות שכבר קשה עליהם העלייה להר, אורחים, מכרים, חברים, עמך ישראל ובעיקר הרבה הרבה בני נוער וצעירים שבאים מכל רחבי הארץ לשמוע, ללמוד ולעמוד מקרוב על סיפור הגבורה של חללי אגוז.
בני המשפחות של החללים מספרים שיקיריהם ידעו על הסכנות הצפויות להם, עת עלייתם לסיפונה של האגוז. שלטונות מרוקו אסרו באופן מוחלט עלייה ציונית לישראל והשירות החשאי המרוקני שפעל נגד יהודים שהפרו זאת. גם איתני הטבע לא תמיד עמדו לטובתם, עם ספינת דייגים רעועה כמו האגוז וחרף זאת שמו פעמיהם למדינת היהודים.
הסיפור הזה הוא ב'קליפת אגוז' תמצית הציונות, ההקרבה והנכונות של יהודי מרוקו לעשות הכל כדי להגיע לארץ אבותם. לחללי אגוז יש חלק באתוס הציוני לא פחות מאלו שנלחמו ומתו על אדמת המולדת ועלינו להכיר ולהוקיר אותם לנצח. טביעת פסצס היא סמל לגבורה, לנחישות ולכמיהה של יהודים לעלות לארצם לאחר אלפיים שנות גלות.
את נר הזיכרון בטקס השבוע, הדליקו שתי נשים מבוגרות. אסתר טוויזר ושמחה כהן שאיבדו את יקיריהן. דמעות היו על לחייהן כשניגשו להדליק את הנר. גילה גוטמן אזולאי יו"ר ועד המשפחות השכולות שנשאה נאום בטקס, היתה אז בת 10 כאשר שמעה על בני משפחתה שטבעו. כל משפחה ומשפחה עם סיפור שלא מותיר עין יבשה.
שורת האוטובוסים שחנתה בחניון ההר היא הניצחון הגדול שלנו. עשרות בני נוער שהגיעו מרחבי הארץ להתוודע לטרגדיה הציונית של חללי אגוז ולהעביר הלאה לבני משפחתם, חברים ולדורות הבאים את סיפור מעשה גבורתם של 44 יהודים אנשים, נשים וטף שמצאו מותם בלב ים.
זוהי הצוואה המוסרית שהותירו לנו חללי אגוז. לספר את סיפור גבורתם הציוני גם בעוד 60 שנה ולעולם. והגדת לבנך ביום הוא. כי רק ככה מקימים מדינה. 

לתגובות: nachmanipr@gmail.com