שואת יהודי יוון-סלוניקי, מסיפור לאומי לסיפור האישי

בסלוניקי שביוון התקיימה קהילה יהודית גדולה ששורשיה נטועים בעת העתיקה ורוב חבריה הגיעו בעת גירוש ספרד. עד ראשית המאה הייתה זו הייתה קהילה משגשגת שהיוותה בתקופות מסוימות כחצי מאוכלוסיית העיר, אולם תהפוכות פוליטיות וכלכליות שעברה יוון דרדרו את מצבה, רבים היגרו לארצות אחרות וחלקם עלו לארץ ישראל, ובשנות השלושים כבר ירד מספרם לכ-60,000. כמו לקהילות יהודיות רבות אחרות, גם את קהילת סלוניקי הביאה מלחמת העולם השנייה אל כיליונה.

ב-9 באפריל שנת 41 כבשו הגרמנים את סלוניקי. בשלב ראשון סבלו היהודים מתחיקה אנטישמית, השפלות פומביות וגזל. זה התחיל ממודעות שנתלו בחנויות בהן נאמר בגרמנים וביוונית "לכלבים ויהודים הכניסה אסורה". הם צוו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם ולא הורשו לצאת מהבית בשעות הערב. החוק חייב אותם לצאת לעבודות ציבוריות עבור הגרמנים ורכוש רב נלקח מהם.

בינואר 43 לקראת יישום "הפתרון הסופי" רוכזו היהודים לגיטאות ברובעים מסוימים של העיר ובמרץ הוחל בגירושם לאושוויץ-בירקנאו. רובם נרצחו בתאי הגזים עם הגיעם למחנה. מבין עשרות אלפי יהודי סלוניקי שנשלחו לאושוויץ-בירקנאו שרדו רק כמה מאות.

חודשים ספורים לפני מותה, עדיין עסקה אמי שרה גולן במלאכת היופי. היא הייתה שוזרת פרחים מרהיבים מחרוזים צבעוניים. עוד כשהיינו אחי ואני ילדים היא ספרה לנו איך למדה את האמנות הזו כשהייתה היא עצמה נערה.

אמא נולדה בשנת 1928 בעיר סלוניקי שביוון, ביתם הבכורה של אהרון ובואנה כהן. אחריה נולדו להם עוד בת ושני בנים. היא הייתה תלמידה מצטיינת ונחשבה לגאוות המשפחה.
עם כניסת הגרמנים לעיר הגיעה במהרה הפקודה שעל היהודים לענוד טלאי צהוב, אבל לאביה, שהיה סוחר מצליח בעיר אתונה בה התגוררו באותה עת, היה חבר קרוב, קצין
בדרגה גבוהה בצבא האיטלקי שייעץ לו לא למלא פקודה זו, לא להיות מזוהים כיהודים
ולהתפזר כדי לא להיתפס.
סבי הצליח להסתיר את  אשתו וארבעת ילדיו, וגם את ילדי אחיו שלקח תחת חסותו, פיזר אותם בבתים של יוונים, ורק הוא ידע היכן מוסתר כל ילד. כך ניצלה המשפחה מגורל מר שהיה מנת חלקם של יותר משישים אלף מיהודי יוון, שנספו במחנות הריכוז.

בכפר שבו התחבאה אמי במשך המלחמה, היו לה חברות בנות גילה שלימדו אותה כיצד לשזור את הפרחים היפים האלו, אותם לא הפסיקה ליצור עד יום מותה. הפרחים שתמיד יזכירו לנו אותה ואת סיפור ההצלה.

מאורעות המלחמה טבעו את חותמם באמא והפכו אותה לאשה רגישה במיוחד. הצד הקשה ברגישות הזו היה חרדות שליוו אותה כל החיים, אבל היה לה גם  צד יפה שגרם לה להיות קשובה לצרכי הזולת, נדיבה ודואגת. אמא טובה לילדיה שלה ולעוד הרבה ילדים וגם מבוגרים, שלהם עזרה ושהכירו לה תודה ואהבה עד סוף ימיה.

ממש בתום המלחמה רגע לפני השחרור, מתה במחנה הריכוז דודתה האהובה של אימי מטיפוס. דודה אלווירה שעל שמה אני קרויה אביבית. בטקס הזיכרון של עירנו התכבדתי להדליק בשם משפחתי נר לזכרם של יהודי יוון שנספו בשואה ולזכרה של אמי האהובה.