הכרעות לאומיות.!

נקודת ההכרעה לבחירות הרביעיות  לא בהכרח מבשרת על תקופה פוליטית שקטה, אלא ניראה שהמשבר הפוליטי גדול יותר וישראל נמצאת במרחב של חוסר יכולת להכריע תוצאתית לחלוקה האמיתית בין הגושים.

הניצחון יהיה אך המערכה טרם הסתיימה. מי מבין המפלגות הקטנות יצטרך להכריע לכאן או לכאן ולאור ברית הנאמנות שיצר נתניהו עם ש"ס, אגודת ישראל ובן גביר ניראה כי מפלגה/ות מהמרכז הימני יותר הצטרפו לגוש הימין. בין המועמדים בכדי להביא להרכב ממשלתי הם על פי סדר עדיפות ואינטרסים משותפים הם: בנט וימינה שהם גם כך חלק מהגוש ועזיבה שלהם לצד השני אינה "טבעית". קשה לראות כיצד בנט יושב עם מרץ, והעבודה בראשות מיכאלי, כל שכן עם המשותפת וכפי שזה ניראה תיקי הבטחון והמשפטים יקרבו אותו לביבי שוב. גדעון סער ותקוה חדשה שבסיס האם והאמון שלהם הוא ימין מובהק ואפילו יותר מזה של נתניהו ועל אף הקשיים הבינאישיים יותר טבעי לראות אותו נכנס בראש מורם לגוש הימני עם "חבילת מנעמי שלטון", שתאפשר לו לסמן ניצחון קטן על נתניהו. ליברמן וישראל ביתנו שגם הם בצד השני לכאורה וזאת משום מערכת היחסים הבינאישית עם נתניהו, אך עם יזכה לקדם צעד מסויים מתוך האג'נדה שלו בהחלט יכנס פנימה על אף האמירה האחרונה שלו על המריצה והמזבלה. עם הסקרים שמסתמנים הגוש שסימנתי מהווה הכרעה מובהקת בבחירות, אך סביר להניח שלא כולם יחד יכנסו לקואליציה ברשות נתניהו. על כן הערכה היא שהנשיא יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על נתניהו, על אף שגם לו יש העדפה אישית שונה. ביבי כמו ביבי ימצא את הדרך להוביל את אחד מאלו פנימה וייצור שוב רוב שיאפשר לו הקמת ממשלה, אך לא רוב גדול מדיי, כי אז ידרשו לסחטנות גדולה מדיי. ביבי ימשיך לחשוב בעת הזו יותר על האני, בשל מצבו המשפטי, ופחות על הלאומי ועל כן יותר מדיי שותפים יפגעו ביכולת שלו להעביר נושאים אישיים מהותיים כמו פסקת ההתגברות, המשך צמצום סמכויות והתנהלות מערכת המשפט ועוד.

השבוע במקביל היו כתבות עומק בערוצי הטלוויזיה כתבה אחת עסקה בעולם החרדי והתנהלותו בשנה האחרונה והשניה עסקה בתופעת ה"פנתרים השחורים". הקשר שאני מוצא בין הכתבות הוא איך המדינאים בעיניים פקוחות מתעלמים מתופעות מדאיגות בחברה ובשל כך "נגררים" למקומות שמסכנים את הדמוקרטיה הישראלית ומחלישים אותה באופן מדאיג. אחד החרדים שדיברו בכתבה אמר באופן ברור " אתם לא מזהים כאן חברה שמתנהלת כאילו יש להם מדינה משלהם… האג'נדה שונה מזו שהמדינה קובעת… אינם שותפים בפיריון הלאומי, אינם לוקחים חלק בנטל השירות הלאומי, אינם רואים עצמם חלק מהדמוקרטיה הישראלית, אלא היכן שזה משרת את האינטרס שלהם… הם בעיקר נמצאים במקומות בהם ניתן לקבל וכמה שיותר…". הריבונות שם היא בשליטה אבסולוטית של רבני החצרות השונים ולצערנו המדינה כריבון אינה מסוגלת/ רוצה לאכוף שם סדר לאומי. להבנתי עם המשוואה של לקבל, לקבל, לקבל לא תשתנה וכל שהם יראו זה את האינטרס החרדי דתי, אז בהחלט הדמוקרטיה הישראלית תמשיך להיות תחת איום  קיומי מהמשמעותיים שאתגרו אותה עד היום. התנהלות החברה החרדית בשנה האחרונה תחת המאבק במגיפת הקורונה, היא אור אדום לריבונות הלאומית, וגם כשהוכח כי התנהגותם פוגעת בהם באופן מובהק, עדיין הם קבעו אג'נדה וכללים שונים מהרגולטור וכולנו זוכרים טלפונים של ראשי המדינה לרבני החצרות בכדי לשכנע אותם לקבל את ההחלטות שהתקבלו. בהחלט ניתן לעשות הרבה בכדי לגשר על הפערים ולהכיל נכון וטוב יותר את הגורמים החרדיים בחברה הישראלית.

 בסוגיית המחאה שהובילו ה"פנתרים השחורים", על רקע גזענות וחוסר מתן הזדמנות שווה בישראל של תחילת שנות ה – 70 גם כאן ראינו מנהיגות לאומית שבוחרת להתעלם מהתופעות ויוצאת ל"מלחמה" כנגד קבוצת הצעירים שזכו לכינויים רבים וראש הממשלה דאז – גולדה מאיר ז"ל כינתה אותם כ "ילדים לא נחמדים". המדינה באמצעות המשטרה יצאה למלחמת חורמה בלתי מתפשרת בכל שיטות המשטרה דאז על מנת לעקור את תופעת העבריינות ופחות עסקה בהבנת מקור הבעיה. ראו אותם אז כתופעה חברתית שמאיימת על היציבות החברתית ולא עניין אף אחד לעסוק באמירות על גזענות, חוסר שיויון, העדפה חברתית אחרת ועוד. להבנתי שם בשנים אלו נטעו זרעי הרצון המהפכני של עולי יהדות המזרח ואלו באו לידי ביטויי ב "התנפצות" דמוקרטית בבחירות 77 ומאז כל ניסיונות הסליחה היו רפות מדיי. לא מעט שאלות עולות עד היום באשר לתופעות של חוסר שיויון מובהק בחברה ואפליה שמחייבת תיקון חברתי משמעותי. על כן כפי שעולה מתוך כתבות אלו נכון שהמדינה תכיל את חלקיה החברתיים באופן מלא בזכויות ובהתאמה בחובות, אחרת המצב החברתי לאומי ימשיך להיות תוסס.

ידידיי ורעיי הפוליטיקה הישראלית נמצאת רגע לפני הכרעה, אך ללא רצון מובהק להכריע מצד העם ובעיקר מצד הפוליטקאים נכונו לנו עוד ימים סוערים ולהערכתי בחירות נוספות בטווח זמן קצר יחסית. מרגע שממשלה שכזו תורכב לא יהיה מנוס מלשים בראש סדר העדיפויות את הסוגיה החברתית והאיום על ה "קרע" בעם על רקע עדתי, דתי והמשך הפערים בין חלקי העם. סוגיה זו מורכבת ונכון לעסוק בה ויפה שעה אחת קודם.