יש לאפשר מעבר אל בית מגורים הבנוי על מגרש פנימי

לאחרונה קבע בית משפט בצפון הארץ כי לא ניתן לחסום את דרך המעבר אל ביתה של התובעת, אשר בנוי בעורף החלקה. 

אישה רכשה בשנת 2005 זכויות בחלקה בשפרעם, ולימים הקימה על חלק מהמגרש, המצוי בעורף החלקה, בית מגורים. בהמשך רכשה אותה אישה שני מגרשים נוספים באותה חלקה, כך שבסופו של דבר היו בבעלותה שלושה מגרשים, בשטח כולל של 1880 מ"ר, מתוך חלקה בשטח כולל של כ- 6,200 מ"ר. 

בשנת 2015 רכשה אישה נוספת (הנתבעת) מגרש אחר על אותה חלקה – מגרש בשטח של 500 מ"ר אשר מצוי בחזית החלקה, ואשר עליו בנוי בית מגורים. לאחר כניסתה להתגורר בבי המגורים ביקשה הנתבעת לבנות קיר ולנטוע עצים, אשר היו אמורים למנוע מהאישה האחרת (התובעת) את הגישה אל ביתה, הבנוי בעורף החלקה.
לאור האמור עתרה התובעת לבית המשפט בתביעה למתן צו מניעה קבוע, אשר יאסור על הנתבעת (בעלת המגרש היחיד) לחסום בכל דרך אפשרית את דרך המעבר בין שלושת מגרשיה של התובעת ואף את הגישה מהדרך הראשית אל ביתה של התובעת. 

לטענת התובעת, כשבועיים לפני הגשת כתב התביעה נטעה הנתבעת עץ בדרך המעבר וכן בנתה קיר בטון, אשר חוסם את דרך המעבר אל ביתה של התובעת ומאלץ אותה להגיע אל בית מגוריה תוך מעבר בשטח ציבורי, אשר נאסר עליה לעשות בו שימוש, במסגרת הליך אחר שננקט כנגדה. בנוסף טענה התובעת כי עשתה שימוש בדרך המעבר המדוברת החל משנת 2005, עת רכשה את המגרשים. התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבעת ידעה על קיומה של דרך המעבר, עת רכשה את מגרשה, וכי לא הביעה לכך התנגדות באף שלב. עוד טוענת התובעת כי למעט דרך המעבר – בה עשתה שימוש כל השנים, אין כל דרך חוקית המאפשרת לה להגיע אל ביתה, טענה שאושרה ע"י הוועדה המקומית והעירייה. זאת ועוד, התובעת הוסיפה כי כבר בשנת 2018 הגישה הנתבעת בקשה לבית המשפט להורות על ביטול זכות המעבר של התובעת אל ביתה באותה דרך, וכי בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה.

מנגד טענה הנתבעת כי לאורך כל הליך רכישת המגרש לא הוזכרה העובדה שישנה זכות מעבר, אשר שמורה לתובעת. בנוסף טענה הנתבעת, כי לתובעת אכן יש אפשרות להתוות דרך מעבר נוספת שתעבור דרך אחד משלושת מגרשיה, אך היא בוחרת שלא לעשות כך, על מנת לנכס לעצמה חלקים משטחי הנתבעת. בנוגע לאישורי הרשות המקומית וועדת התכנון, הנתבעת טענה כי הם הושגו לפי מידע שגוי שהציגה התובעת בפני אלה. לבסוף טענה הנתבעת, כי במסגרת היתר הבניה שניתן לתובעת כלל לא קיימת דרך מעבר אל ביתה, בניגוד לטענת התובעת. 

לאחר עיון בתוכנית חלוקת החלקה הסיק בית המשפט כי דרך המעבר אכן עוברת במגרש השייך לנתבעת, אשר מחברת בין בית התובעת לבין הכביש הראשי. בית המשפט אף ציין כי הנתבעת לא חלקה על טענת התובעת לפיה זו עושה שימוש בדרך המעבר, החל משנת 2005 ועד שנת 2019 – כלומר עוד לפני שהנתבעת עברה להתגורר בביתה וגם לאחר מכן. מכאן נובע כי השימוש בדרך המעבר הייתה ידועה לצדדים לאורך זמן ללא הבעת הסתייגות. בנוסף הדגיש בית המשפט כי הנתבעת לא העמידה ראיה כלשהי לכך שהמסמכים שהוצגו מאת הרשות המקומית וועדת התכנון אינם נכונים.
לאור כל האמור לעיל, קיבל בית המשפט את התביעה והוציא צו מניעה קבוע אשר אוסר על הנתבעת או מי מטעמה לחסום את דרך המעבר בפני התובעת, בכל דרך שהיא.
הנתבעת חויבה בהוצאות משפט בסכום כולל של 4,000 ₪.