המשמעות של הסתלקות מעיזבון

לאחרונה דחה בית משפט מחוזי בצפון הארץ תביעה של  בן להורים שהיו בעלים של משק חקלאי, בה תבע כי יתאפשר לו להמשיך ולהתגורר בבית של אימו המנוחה, לאור העובדה שהתובע חתם על מסמך, על-פיו הסתלק מעזבונה של האם.

בעל ואישה היו בעלים של משק חקלאי במושב, באיזור טבריה. לבני הזוג היו מספר ילדים, כאשר הבכור שבהם עבר להתגורר, בבגרותו, במשק אחר במושב, ואילו הבן הצעיר נותר להתגורר במשק עם הוריו, שם הוא מתגורר עד היום. 
לימים התגרשו בני הזוג. במסגרת הסכם הגירושין, שנערך בשנת 1979, נרשמו הזכויות במשק על שם האם בלבד. בשנת 1988 ערכה האם צוואה, במסגרתה הורישה את כל רכושה לבנה הצעיר, ובתוכו כמובן את מלוא זכויותיה במשק.
בשנת 1991 התחתן הבן הצעיר, וערך הסכם חיים משותפים עם בת זוגתו דאז. במסגרת ההסכם התחייב הבן להעביר לרעייתו את זכויותיו במשק (אותן אמור היה לרשת מאימו).
ואולם, בשנת 1994 חתמה האם על תצהיר המאפשר לנכדתה ע' – בתו של בנה הבכור, לבנות בית מגורים נוסף במשק (בסמוך לבית המגורים שלה). על ההסכם חתמו שני בניה – הבכור והצעיר. בנוסף, בסוף אותה שנה חתמה האם על הסכם מתנה, במסגרתו העבירה לאותה נכדה את כל זכויותיה במשק, ללא תמורה. במסגרת הסכם קבלת המתנה התחייבה הנכדה לאפשר לדוד שלה (הבן הצעיר) להמשיך ולהתגורר בכל ימי חייו בבית המקורי, בו התגורר עם הוריו. גם על הסכם המתנה הזה חתמו שני הבנים, ובכך אישרו את תוכנו.
למרבה הצער בשנת 1996 נפטרה האם, ולאחר מותה דרשה בת הזוג של הבן הצעיר לקבל את כל הזכויות במשק, כפי שהוסכם בעת חתונתם. עם זאת, תביעתה נדחתה, לאחר שהסתבר כי לבעלה אין זכויות כלשהן במשק, מאחר וההסכם העדכני ביותר היה זה שהעביר את כל הזכויות במשק לבת אחיו. בסמוך לתום ההליך המשפטי ביקש הבן הצעיר להסתלק מחלקו בעיזבון אימו, לטובת אחיו הבכור, ואכן לאחר זמן קצר ניתן צו קיום צוואה מתוקן.
לימים נישאה הנכדה ע' ובנתה יחד עם בעלה בית במשק, וכל הזכויות במשק נרשמו על שמם.  בשנת 2013 התגרשו בני הזוג. במסגרת סכסוך הגירושין פנה בעלה דאז לבן הצעיר (בנה של האם המנוחה) בדרישה לפנות את הבית הישן במשק.
בעקבות זאת הגיש הבן הצעיר תביעה לבית המשפט למתן סעד הצהרתי, ביחס לבעלותו במשק, וכן סעדים הצהרתיים נוספים, שמטרתם ביטול הסתלקותו מעיזבון אימו המנוחה.
בתביעתו טען כי לא הייתה גמירות דעת, בעת שחתם על הבקשה לתיקון צו קיום צוואת אימו ותצהיר ההסתלקות מעזבונה.
במהלך המשפט הובאה חוות דעת של פסיכולוג, אשר קבע כי תפקודו השכלי של התובע הוא נמוך מהנורמה וכי במצבו הוא עלול להיות קורבן של מעשי הונאה.

תביעתו של הבן הצעיר נדחתה בבית משפט השלום, והוא הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אך גם שם נדחתה התביעה. החלטת בית המשפט התבססה על פסק הדין שניתן במסגרת ההליך המשפטי בין הבן לבת זוגתו, שם נקבע כי אין לו כל זכות במשק.
בית המשפט התייחס לקביעת הפסיכולוג, בנוגע ליכולתו השכלית של התובע, וקבע שזו ראיה שולית, לאור העובדה שבמשך שנים רבות ניהל התובע את המשק בעצמו – דבר אשר מניח תשתית ראייתית בנוגע ליכולותיו השכליות של התובע.
בנוסף, בית המשפט הסתמך בקביעתו על העובדה שהזכויות מעולם לא נרשמו על שמו של התובע- הן ברישומי הסוכנות היהודית והן ברישומי רשות מקרקעי ישראל.
בסופו של יום פסק בית המשפט כי התובע חייב בהוצאות משפט בסך 15,000 ₪, עבור הגרוש של הנכדה ע'.