בין בוחר לזוכר! 

סקרי המנדטים האחרונים לקראת הבחירות הקרבות מראה, שבמידה ולא יתקיימו איחודים משמעותיים קולות רבים ילכו ל"פח" האשפה של היסטוריית הבחירות ולמעשה רבבות רבות של בוחרים לא ישפיעו על התוצאה על אף שהיו מאחורי הפרגוד. מפלגות שזה אך לפני שבועות ספורים יצאו לאור הפוליטי והראו כי יש בהחלט תקווה לישראל עם מספר מנדטים משמעותיים וכבר כיום הסקרים מראים על דשדושם מתחת לאחוז החסימה. החיבורים והאיחודים מתבקשים מסיבות רבות והסקרים רק מחזקים את ההבנה הזו, אין סיבה לאוסף כל כך גדול של מפלגות ובעיקר שמרביתן מדברות על איך ורק לא ביבי. מלחמות האגו שם עולות על כל דימיון ובהכרח פוגעות בתפיסתם לעמדת הרק לא. כפי שהדברים נראים כרגע שבוע לפני מועד סגירת הרשימות לבחירות, אז מצבו של מחנה הרק לא אינו מאפשר ויותר מכך עצם ריבוי המפלגות שם כמעט מרסק את האלטרנטיבה השלטונית. במצב הנוכחי בהנחה מחמירה שגדעון סער חובר למחנה הזה אז המצב הוא שיויון, עם יתרון קל על הימין, אבל אז גם אם יהיה ניצחון ויצליחו להקים ממשלה מהצד הזה של המפה צריך לזכור שהיא תיהיה בנויה על שסעים מובנים. אותו הרכב ששואף לנצח יצטרך כפי הניראה ללכת אחרי יאיר לפיד, שמסתמן כמפלגה השנייה בגודלה, יחד עם כוחות מהחלק השמאלי ביותר – המשותפת או כל שם אחר בהתאם להיפרדות שם, מרץ, עבודה, חולדאי ומנגד הצד הימני עם – בוגי, סער וליברמן וקשה להאמין שאופציית בנט רלוונטית לכאן . איך שלא ננסה לחבר את ההרכב הזה משהו שם הוא בבחינת ניסיון החיבור בין שמן למים, קשה לראות שם חיבור אידיאולוגי פוליטי שיחזיק זמן מה ותפיסת הרק לא יכולה להחזיק עד היום שזה יקרה ודקה אחרי הציפורניים והשיניים הכהות ייחשפו. מנגד מחנה המרכז ימין מושתת על דבק פוליטי שמונה גוש של כ 48 מנדטים  ליכוד, ש"ס ואגודת ישראל, בנט שכפי הניראה במחיר טוב יהיה כאן וכעת מספיק יהיה חיבור אחד והמחנה הזה ממשיך לשלוט. סביר מאוד שסער יהיה חלק מהמחנה הזה ושאלתי כניסתו תיהיה גם המחיר שיהיו מוכנים לשלם לו. אגב אמרנו כבר שהפוליטיקה מייצרת זיווגים בלתי אפשריים, אז הנה לכם סער שביבי "לא ספר" אותו בתוך הליכוד יצטרך "לספור" אותו מאוד מחוץ לליכוד, על אף האיבה האישית בין השניים. כך שלהבנתי ללא מעשה קסמים של חיבורים רעיוניים קרובים ובניית תפיסה אידיאולוגית אמיתיתשלא מושתת רק על תפיסת ה"רק לא ביבי", אין ולא יהיה סיכויי למחנה המרכז שמאל להצליח ביצור אלטרנטיבה שלטונית. ביבי כפוליטיקאי מנוסה ויש אומרים קוסם נותן להם שם להילחם, לריב, להיתפצל ואפילו להתלהב מעת לעת, אך בתוך תוכו הוא מבין שלנשיא אין ברירה, אלא להטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה והוא כמו ביבי ימשוך את הזמן עד הרגע האחרון, במידה רבה יתיש את כולם ואז ימצא את המתבודדים/הפראיירים התורנים. כתבתי על כך גם במערכות הבחירות האחרונות במדינה, שאם המרכז שמאל לא יחליט ל"רדת לעמדות אחוריות" לאסוף כוחות, לרענן תפיסה אידיאולגיתלהתחבר חזרה לעם וגם לצדדים היהודים יותר ואפילו על פי צורך לקרבםלחשב מסלול מחדש ולהבין שהרבה השתנה כאן בעשורים האחרונים, אז הוא ימשיך לבוסס עצמו למוות ובמקרה דינן מפלגת העבודה היא הדוגמה הטראגית.  

השבוע יצטיין בעולם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולגבורה, התאריך הזה נקבע בשנת 2006 לאחר מאמץ דיפלומטי ישראלי רב שנתי, בו באה מדינת ישראל להכיר בשואה כאירוע עולמי שחייבים להנציחו ולפעול כל העת על מנת שלא ישנו מקרים מסוג זה. התאריך נבחר בקפידה ובהמלצת ממשלת ישראל דאז, בתאריך זה שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים והמוני יהודים ששרדו שם יצאו לחופשי. הייתי שם במחנה הארור ההוא וראיתי את מכונת ההשמדה פועלת בדימיון. הסתובבנו, שמענו סקירות, ראינו חדרים, אולמות ותנורים, חשנו מחנקניסינו להבין, אך ללא עיכול, איך האנושות של שנים אלו יצרה מכונות השמדה אנושיות מבלי לעורר ולו רגש אחד של חמלה ורחמים. היינו שם בשונה מיהודי שנות ה -40 של המאה הקודמת, עם מדינה מאחורינו ששלחה אותנו לשם, עם עם שבנה מדינת מופת, עם ארץ השומרת על תושביה ללא הבדל דת, גזע ומין. צעדנו שם זקופי קומה, לבושי מדים כשבראש הצעדה הובילו דגל ישראל, ספר תורה ודגל צבא הגנה לישראל. איתנו במשלחת, שמנתה כ -180 חברים, היו מפקדים בדרג הבכיר, חיילים, חיילות, ניצולי שואה, בני משפחות שכולות מלחמות ישראל, כאשר ההרכב האנושי ייצג את פסיפס העדות והדתות הארצישראלי. צברים ותקים לצד עולים חדשים, דרוזים, אתיופים, דור שני לניצולי שואה, דור שני למקימי המדינה, בדואים, דתיים, חילוניים. בתוך כל הפסיפס המייצג את החברה הישראלית היה שם סבא  ניצול שואה (מחנה מיידנק) ונכדו  קצין צעיר המשרת בצבא הגנה לישראל זה בעיניי יותר מכל סימל את הניצחון על השפלות האנושית שהובילו הנאצים. צעדנו לאורך המחנה במשך שעות ובסופו של יום נמתחנו, היבטנו מעלה ולמשמע קולה המהדהד של החצוצרה שליוותה אותנו שרנו בשאגות את שירת התקווה. כולי תקווה שיום זיכרון זה יצליח להביא את המנהיגות העולמית להבנה שאין מנוס מהתערבות במקומות רבים בעולם בהם נעשים מעשי זוועה. 

ידידיי ורעיי כיום עוד חיים כ 176 אלף ניצולי שואה וחובה עלינו כעם וכאומה לטפל בהם מעבר לכל מחלוקת וסוגיה וכאן הדרישה מהמנהיגות המתמודדת לבחירות הקרובות בואו נעסוק באיחוי וריפוי בחברה הישראלית המופתית שנבנתה פה בעשרות השנים האחרונות ותשכילו לחבר בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים, ערבים ליהודים, ותיקים לעולים, על אף המחלוקות והשוני התרבותי חברתי, כי בסוף כוחינו כאומה הוא באחדותנו הלאומית וביכולת לעמוד באתגרים המשותפים.