נכס ששימש את שני בני הזוג ייחשב כנכס משותף, גם אם ניתן במתנה לאחד מבני הזוג טרם הנישואין

לאחרונה קבע בית משפט בירושלים כי מגרש שרשום על שם האישה, אשר ניתן לה כמתנה מהוריה לפני הנישואים, שייך לשני בני הזוג, לאור העובדה ששני בני הזוג התגוררו בו תקופה ארוכה ואף נשאו יחד בהשקעת משאבים לשם בניית הבית  

בת הזוג קיבלה במתנה מהוריה מגרש במושב, טרם נישואיה. בני הזוג נישאו ב-1999 ובנו על המגרש בית מגורים. בני הזוג הביאו לעולם 4 בנות. לפני כשנתיים הם נפרדו והגיעו להסכמות ברוב ענייני הגירושין והפרידה, למעט סוגיית הבית.

בן הזוג הגיש תביעה כנגד רעייתו לשעבר, במסגרתה ביקש כי בית המשפט יצהיר על הנכס (הבית והמגרש) כרכוש משותף לשני בני הזוג וכי יורה לבצע בנכס פירוק שיתוף ביו שניהם. בתביעה נטען הבעל כי הורי אשתו לשעבר מתגוררים במושב שנים רבות וכי במסגרת הסדר "בן ממשיך" קיבלו את המגרש ללא תשלום, למעט סך של 35 אלף דולר עבור הוצאות פיתוח  ו- 70,000 שקלים למינהל מקרקעי ישראל. לטענתו, כוונת ההורים הייתה להעניק את המגרש במתנה לשניהם, אולם לבסוף הוא נרשם רק על שם בת הזוג בשל הנהלים החלים על רישום בן ממשיך.

הבעל הוסיף וטען כי שניהם יחד הקימו על המגרש את ביתם – בית רחב מימדים בן שישה חדרים, באמצעות כספים משותפים לשניהם ובאמצעות הלוואת משכנתה והלוואות בנקאיות שלקחו שני בני הזוג. הבעל אף טען כי הוא זה שניהל את עבודות הבנייה ופיקח עליהן. בשלב מסוים הם אף בנו יחידת דיור ששמשה להשכרה וכי בעקבות כך הוגש כנגד שניהם כתב אישום וכי במסגרת הסדר טיעון הם שילמו יחד קנסות ואף תשלום נוסף למינהל בסך של כ- 290 אלף שקלים. 

בת הזוג טענה לעומת זאת כי את המגרש קיבלה מהוריה באופן אישי לפני הנישואים. לטענתה, היא ובעלה הצליחו לממן את בניית הבית רק משום שהוריה אפשרו להם לגור בחינם בדירה הצמודה לבית ההורים. בת הזוג טענה כי אביה, ולא הבעל, הוא זה שניהל את הבניה ופיקח עליה. בת הזוג טענה כי ללא עזרת הוריה והשקעותיהם הרבות הם לא היו מסוגלים לבנות דבר.

בקשר ליחידת הדיור, בת הזוג טענה כי היא נועדה לשם הפקת הכנסה משותפת למשפחה, אך לא הפכה את הבית לנכס משותף. גם העובדה שכתב האישום הוגש נגד שניהם, כמי שהחזיקו בבית, לא הפכה את בעלה לשעבר לבעליו.

כאמור, אף שהתקבלה טענת האישה כי המגרש ניתן במתנה רק לאישה, קבע בית המשפט כי התנהלות שני בני הזוג לאורך 20 שנות זוגיות מדברת בעד עצמה ולא משאירה ספק לגבי השיתוף בנכס.

במסגרת פסק הדין הוכח כי נבנה בתקופת נישואין בני הזוג, כי התובע הוא שחתם על הסכם הבניה עם הקבלן, כי המשכנתה, שבאמצעותה מומנה הבנייה, נלקחה על ידי שני בני הזוג יחד, וכי שני בני הזוג פרעו את ההלוואה יחד מחשבון משותף. מעבר לכך, שני בני הזוג פנו יחד לאדריכלים, היתר הבנייה ניתן על שמם, כתב האישום הוגש על שם שניהם, הקנס הוטל על שניהם ואף את התשלומים בקשר ליחידת הדיור והסדר ההיתרים הם שילמו יחד. מעבר לכך, בהסכם השכירות שניהם רשומים כמשכירים של יחידת הדיור ודמי השכירות שולמו לחשבון המשותף לשניהם.

בעקבות האמור בית המשפט הגיע למסקנה ברורה כי השקעת המשאבים המשותפת לשני בני הזוג, ולאורך תקופה כה ארוכה, יצרה אצל בן הזוג תובנה ברורה כי הבית הינו רכוש משותף של שני בני הזוג, וכי שני בני הזוג התנהגו לגביו בשיתוף מלא. 

מעבר לאמור, בית המשפט אף הגיע למסקנה כי טענת האישה, לפיה הוריה הם שמימנו את בניית הבית, לא הוכחה וכי ההשקעה של ההורים ברכישת המגרש נמוכה בהרבה ביחד להשקעות המשותפות של שני בני הזוג לבניית הבית. עוד ציין השופט כי עזרת ההורים, שאפשרו לזוג לגור בדירה שבבעלותם בתקופת הבנייה, הייתה לכל היותר מתנה לשניהם.

לאור כלל האמור בית המשפט הגיע למסקנה כי הזכויות בנכס משותפות לבני הזוג בחלקים שווים והוציא צו לפירוק השיתוף. האישה חויבה בהוצאות משפט של 40,000 שקלים.