עושה שלום עלינו!

לפני מספר שבועות בהקשר פריצת הדרך לנירמול היחסים עם סודאן כתבתי שמדינות ערביות נוספות יגיעו בקרוב להבנה שנכון לשנות כוון ולהושיט יד לשלום עם מדינת ישראל.

אמנון אשל

הנה השבוע עשתה זאת מרוקו ללא כל תנאי מוקדם ובהבנה כי מהלך שכזה ישרת את הצדדים באופן ישיר ואת המרחב כולו לביסוס דרך חדשה של תקוה. לרבים מהישראלים זהו אירוע מרגש ומכונן כאחת, הן בשל העובדה כי יותר ויותר מאיתנו מבינים כי מדובר בשינויי יסודי של האסטרטגיה הקודמת במרחב, בה כל העת היה ניסיון לבודד את ישראל במזרח התיכון וזאת תחת תפיסת "שלושת הלאויים" – לא לשלום, לא להכרה ולא למשא ומתן עם ישראל, והן משום שרבים מהישראלים שהוריהם ושורשיהם היו במדינות ערביות במזרח התיכון רואים לנגד עיניהם את האפשרות לחזור לביקור שורשים במחוזות עליהם שמעו רק מסיפורי בית אבא.
המדהים בכל הסיפור הזה של הגישה השונה כלפי ישראל הוא דווקא השושבין של כל המהלך תחת "עסקת המאה" שכולם לעגו לה לרבות פקידי ממשל רבים בארה"ב. קושנר בדרכו שלו הצליח להביא לרצף של הישגים, שרק לפני מספר שנים בודדות ניראה היה, כי אין סיכויי לכך. התפיסה האסטרטגית האמריקאית הכללית היתה כזו שהבהירה כי כמעט ואין יכולת להתקדם במשא ומתן עם מדינות ערב מכיוון שהם הבינו כי הפתרון צריך להיות משותף, קרי אחדות ערבית באמצעות הליגה הערבית ורכיביה ואלו שמו בראש סדר העדיפות את פתרון הסוגיה הישראלית פלשתינית ומרביתם ראו בכך שליחות של האומה הערבית. קושנר שנתפס בתחילת דרכו כפוליטיקאי חסר ניסיון, עושה דברו של ואף כבדיחה גרועה, לקח את המשימה הבלתי אפשרית הזו והשקיעה בה ימים כלילות, על מנת להגיע ל"פיצוח" הפרדיגמות הקודמות. בשיטתיות מרשימה פעל והצליח בדרכו שלו במקומות שקודמיו כשלו להגיע אל ליבם של המנהיגים ולפתח מערכת יחסים אישית שזכתה להכרה, הוקרה והערכה רבה על ידי מנהיגי האיזור. כמו ההסכמים הקודמים שנחשפו בחודשים האחרונים והפתיעו רבים בזירה האיזורית והעולמית, כך גם החשיפה של סוף השבוע האחרון בה מרוקו הצטרפה למדינות הקודמות וברור ניראה, על אף חילופי השלטון בארה"ב, כי מדינות ערביות הצטרפו לגל הנוכחי ויכירו באופן רשמי במדינת היהודים. אני סבור שהפלשתינים יצטרפו במוקדם או במאוחר ל"רכבת" השלום שמתחילה להגביר את הקצב וגם כאשר הממשל משנה את פניו. האמריקאים ימשיכו את המומנטום שנוצר כרגע על מנת לקדם את הפיוס באיזור ולא פחות בכדי להפעיל מנופי לחץ על האיראנים.
לפני כשנה קיבלנו כולנו את הידיעה על התפרצותה של מגיפה עולמית ושמה קורונה. בימים הראשונים כמות הצחקוקים, הבדיחות והפרסומים היתה די משעשעת, אך מרגע שנכנסנו לסגר הראשון בחודש מרס הקודם הבנו שהסיפור הרבה יותר משמעותי. אחרי המוות הראשון בישראל תוצאתית לקורונה היינו מזועזעים וכיום כשחצינו את קו השלושת אלפים מתים השתלטה עלינו האדישות. במעלה הדרך כולנו התפללנו שיעבור זעם וקיווינו שימצא חיסון לנגיף הארור, חלקנו העריך שיקח מספר שנים עד שהמגיפה תמוגר, חלק העריכו כי יהיו למעלה מ 50 מיליון מתים בעולם ועוד הערכות שונות ומשונות. הנה אחרי כשנה בזכות המדע הרפואי המתקדם הגיע פריצת הדרך העולמית ופותח חיסון כנגד הנגיף עם השערה של אחוזי הצלחה גבוהים וישראל היתה מהראשונות, בזכות קשרים ושכנועים, לרכוש כמויות גדולות של חיסונים. כעת משהגיע הרגע וכבר בתחילת שבוע הבא יחל מבצע חיסון הציבור החלו הדיונים על האם זה טוב, נכון, איכותי ומה ההשלכות של כך ועוד ועוד שאלות של ספק רב. חברים נזקי הקורונה ילוו אותנו עוד שנים רבות וההתאוששות תיהיה מדורגת ולאורך שנים ורבים גם לא יצליחו לחזור ולחיות כמול שלשום ועכשיו העת לא לשאול שאלות, אלא לצאת ולהתחסן. הדוגמה האישית של המנהיגים בכל תחומי החברה היא קריטית בכדי ליצור בטחון ורוגע לכלל הציבור וזו הדרך לשכנע את ההמונים לקבל את החיסון המיוחל. באופן אישי אני מתכוון להיות שם ראשון ומקווה שיאפשרו לי לזכות בחיסון ואעשה זאת ללא חשש ומתוך תקוה שזה יהיה השלב הראשון לתחילת המפנה כנגד הנגיף.
ידידיי ורעיי בין קושנר, מרוקו וקורונה יכולה לחבר רק מילה אחת והיא – תקווה. וכל שנותר לנו הוא לקוות שהחיסון יזכה להצלחה, שקושנר ימשיך לפרוץ דרך במשעולי המזרח התיכון ושרבים מאיתנו יזכו לביקור שורשים במרוקו ובמחוזות נוספים במדינות המזרח התיכון בהם נותרו רק זיכרונות.