"הצל שלי ואני" | ענת בן חיים

לכל אחד ואחת מאיתנו יש צל שמלווה אותו מבראשית היותו.

הצל הזה הינו אותו חלק בתוכנו שאנו לא גאים בו, לא מדברים עליו, לא חושפים אותו.

"הצל" והבושה על קיומו הולכים להם יד ביד בתוכנו. אצל כולנו.

המופעים שיכולים להיות ל"צל" :

"אני פחדן" / "אני שמנה" / "אני אגואיסט" / "אני מתגנבת לאכול בלילה" / "אני בוגד" /

"אין לי סבלנות לילדים שלי" / "אני מקנאה בחברה שלי" / "אני לא חכמה" / "אין לי חברים"/

"לא משנה מה הוא יעשה אני לא רוצה אותו" / "העבודה הזאת משעממת" ועוד ועוד ועוד…

כשיש "אמת עלי" וקיימת בי בושה על עצם קיומה, כשיש הסתרה מצידי (ולעיתים 

ההסתרה היא שלי מעצמי), זו הופכת להיות בעיה.

אנשים מסתובבים בעולם עם חוסר לגיטימציה להודות בפני עצמם, או אחרים על קיום

אותו "הצל" בתוכם, וברור לנו הרי שלכולם יש "צל".

אנשים מסתובבים חיים שלמים עם אמונה ש"הצל" שלהם לא יתקבל או שהוא יפגע 

בהם, או שזה כל כך דוחה, מביש, פגום, עושה אותם מקולקלים, לא ראויים, קטנים.

האם זה יעזור לכם שאדגיש שוב שלכולם יש "צל" אחד לפחות או "צללים"?

בני האדם הם יצורים מורכבים.

הם בנויים ממארג שלם של היבטים, קולות פנימיים, נטיות, אמונות, רגשות, זהויות,

מסקנות, חוויות, טראומות, צלקות, ועוד הרבה זוויות של חיים.

כל חלק כזה שאנחנו לא מטפלים בקיומו באופן הנכון, מתביישים בו, מסתירים אותו,

מדחיקים או לא עושים עבודה כדי להבין את המשמעות שלו בתוכנו, כל חלק כזה,

גורם לנו סבל רב ומייצר בנו התנהגויות לא מווסתות, שלעיתים אין לנו שליטה עליהן,

וכל המאמץ הזה שכרוך בהסתרה ובבושה- פוגע בנו.

אני מוצאת חשיבות יוצאת דופן בלהוציא את "הצל" לאור.

כשנעשה זאת נהיה בקשר מודע עם חלקים פחות מודעים בתוכנו.

חשוב שנמצא בעולם אחד לפחות שנבטח בו שהוא יכול להכיל את "הצל" שלנו, להחזיק לנו

את היד, להיות טוב וחם כלפינו אף על פי ולמרות שיש לנו "צל" וללמוד שאולי מה שאנחנו

חשים על המצאות ה"צל" בתוכנו אינו כל כך נורא.

אחד לפחות בעולם שיעזור לנו להישיר מבט לחלק בנו "שאסור להרגיש" , "שמבייש

להודות בו", החלק שמדבר "על מה זה אומר עלי."

 

האחר עשוי להוות עבורנו שיקוף מעולה לחוסר המידתיות של האמונה שלי על "הצל"

של עצמי. אותו אחר יעזור לנו להישיר מבט לאותו חלק שמנכיח בי בושה או עצב או

ייאוש, ויאפשר לנו להסתכל בחמלה על כך שזה חלק בי ולא האני האמיתי!

כשנסכים להתמודד עם "הצל" שלנו ונסכים להכיר בפגיעה שמתחת, נוכל לחמול לעצמנו

ונאפשר ריפוי ושחרור.

ההסכמה להנכיח, להוציא לאור חלקים מוסתרים בי ולהיות בקשר מודע עם אותם חלקים,

היא המפתח לבריאות נפשית (ופיזית).

אין באמת משהו שהוא אינו ראוי לקבל התייחסות ובמה.

הרי "הצל" הוא בעיני המתבונן. ואם רק אני מתבונן זה לא אומר בהכרח שאיך שאני

רואה את הדברים זו אמת.  וכבר דובר פה רבות על החשיבות להסכים

להסתכל על החיים בעוד זוויות, בעזרת פרשנויות חלופיות –

 כי אין באמת רק פרשנות אמיתית אחת.

מי שמסתובב בעולם עם "צל" – סוחב אותו ולא מוציא אותו לאור, לא מאוורר אותו 

לא מאפשר ל"צל" להגיע למקום בטוח יותר מהאפלה, מי שהבושה היא חלק גדול וממושך 

מחייו , ששנים אינו מאמין שיש מרחב בטוח מספיק כדי להכיל את "הצל" שלו, 

מציעה לו לנסות ולהיות מעט יותר אמיץ ולהעז.

להעז ולבחון את סביבתו אולי כן יש שם מישהו שיכול להכיל.

אולי מקום מקצועי יכול להיות עבורו פתרון .

אבל מה שחשוב זה לעשות מאמץ להיפטר מ"הצללים" שלנו.

אדם בוגר ראוי שייקח אחריות על מעשיו, גם אם טעה ופגע.

תמיד הזמן לתקן יהיה נכון וחשוב ומוערך.

בגדול אין באמת טובים ורעים בעולם שלנו.

אנחנו עולם של מורכבים ומורכבים יותר ומורכבים מאוד.

החוכמה החשובה היא לתת מקום לכל חלקינו בקבלה והכלה, להחליף את הבושה,

באהבה וחמלה ולעשות תמיד מאמץ להשתפר.

כך נעצור את מעגל הפגיעה.  כך מתרחש ריפוי. בהצלחה

(נכתב בהשראת פוסט שהעלתה קולגה שלי – טל רובינשטיין.)