זה הקטן יגווע או גדול יהיה!?

שנים שבישראל מובלת תפיסה נכונה כלכלית בה ברור כי אחד מ"מנועי הצמיחה" היותר חשובים ומשמעותיים במשק הם בעלי העסקים הקטנים. הם אלו ש"מזרימים" כל אחד בנפרד סכומי כסף קטנים לקופת המדינה וביחד הם התזרים המשמעותי ביותר במשק ומקור עוצמה משמעותי של שוק העבודה.

אמנון אשל

בהתאם לכך המחליטים ברמה הלאומית התייחסו אליהם ובשנים האחרונות בוצעו רפורמות שונות, שמנסות לייצר הקלות, צמצום בבירוקרטיה, קיצור תהליכים ותעדוף לאומי על מנת לעודד פתיחת עסקים קטנים.
הם המעסיקים המשמעותיים ביותר במשק במצטבר, הם מכניסי הכנסות לקופת המדינה, הם יוזמים ודוחפים להתחדשות ולחדשנות והם הוגדרו כ"מנוע" צמיחה כלכלי במשק הישראלי. בתוך העסקים הקטנים נמצאים הרוכלים, המסעדנים, בעלי המכולות, חלק מענף התיירות, חלק מהתקשורת, מקצועות חופשיים ועוד מקצועות רבים. בעולם הוכרה עוצמתם של בעלי העסקים הקטנים לפני שנים רבות מתוך הכרה כי הם מייצרים את כמות המשרות הגדולה ביותר. בישראל בשנות ה -90 הוחלט להקים את הרשות הלאומית לעסקים קטנים וזאת בכדי לתכלל את העסקים וליצור מנגנוני תמרוץ בכדי לממש את הפוטנציאל המשקי שבכך. מוסכם בעולם על הגדרות המעמידות עסק תחת הגדרה של עסק קטן, כאשר לרוב תחת שתי קטגוריות; האחת מספר המועסקים באותו עסק והשניה מחזור הכספים השנתי. לרוב מדובר בעסקים קטנים עד בינוניים בהם עובדים מ 1-50 ובמחזור כספי שעד 50 מיליון, אך הגדרות אלו משתנות בין מדינות. יחד עם זאת למדינות העולם ולמומחים הכלכליים אין ספק כי הם מקור ההכנסה המשמעותי ביותר במשק מתפתח וכפי שציינתי הם מהווים את הבסיס המרכזי לייצור משרות במשק העבודה. מגיפת הקורונה הביאה עמה אתגרים רבים וקשיים דרמטיים בנושאי בריאות, כלכלה, חברה, תעסוקה ועוד, אך בעיניי האתגר הכלכלי המשמעותי ביותר הוא לבעלי העסקים הקטנים ובהתאמה למדינה. ללא העסקים הללו המשק יכנס לקיפאון וכמות המובטלים רק תצמח ותגדל. מצבם כעת של בעלי העסקים הללו בדגש על רגע אחרי הגל השני נמצא במצב עגום עד אנוש. רבים מהם לא שרדו את הגל הראשון ואלו שכן עומדים בפני קריסה אחרי הגל השני ואלו שעדיין נשימתם "מפרפרים" תחת המחשבה על פוטנציאל לגל השלישי. מרבית בעלי העסקים הללו ואני מכיר רבים מהם הפכו ל"שבר כלי" ברמה האישית והכלכלית ובוודאי זוהי מכה אנושה ליכולת תפקוד המשק הישראלי. כיום עסקים רבים נמצאים במצב של חוסר יכולת מימון ליום נוסף של סגירת עסק או גל שלישי של קורונה למי ששרד את השני. חלקם הגיעו לפת לחם, מרביתם פיטרו את עובדיהם או הוציאו אותם לחל"ת לא מוגבל ולמעשה ניתן לומר כי הגענו למצב של דימום אחד מ"מנועי" הצמיחה המשמעותיים ביותר של המשק. חבר מסעדן סיפר לי על תקופה ארוכה של חוסר ודאות בה כל החלטה על הוצאה וגם הקטנה ביותר היא מאתגרת. התהליכים איטיים מאוד, ההחלטות מעורפלות, בירוקרטיה נוראית והדאגה כלל לא קיימת וכל אלו מביאים אותם לחוסר אמון מוחלט במקבלי ההחלטות ולהבנה שעדיף לסגור ולהיות שכיר. 

נשאלת השאלה מה באמת יצליח להציל את מנוע הצמיחה הכלכלי הזה ואם בכלל. מרבית בעלי העסקים נפגעו אנושות וספק אם הם יכולים להרים ראש או קיימת להם המוטיבציה להמשיך קדימה. בעיניי ניתן וחובה על המדינה לבצע פעולות משמעותיות מתוך אינטרס לאומי, על מנת לייצר תיקווה ובעיקר להעמיד, את בעלי העסקים הללו, על הרגליים. רק תוכנית חירום לאומית לבעלי העסקים הללו תצליח לסייע בידם לעבור את המשבר האישי, הנפשי והכלכלי אותו הם חווים.

תוכנית לאומית משמעותית, הזרמת סכומי כסף רבים , בכדי לשקם את המגזר הזה, צמצום בבירוקרטיה מיותרת, הקלות במס, בארנונה ובמה שניתן, תגמול בהתאם לקריטריונים, עדיפות לאומית בביטוח לאומי, במענקים, בתוכניות פיתוח ועוד. לאורך הדרך בכלכלה הישראלית ראינו את תופעת ה"תספורות" לטייקונים ובלילה אחד מיליארדי שקלים נעלמו מחובם ואולי זו העת לעשות מעשה שכזה לבעלי העסקים הקטנים.

 אם כל זה לא יהיה האנשים הללו יקרסו ובהתאמה המשק ימשיך לצלול ל"מי התהום". ללא תוכנית שכזו המשק יחטוף מכה כלכלית שלא ניתן יהיה להתרומם ממנה. ראיתי ימים קשים של עסק לא מוצלח, ימים של הכנסות נמוכות, ימים של תקנות מחייבות נוקשות, ימים עצובים של סגירת עסק, אך הימים הללו הם ימים של חוסר תקווה וייאוש שמייצרים חוסר מוטיבציה ותסכול ובעיקר מחשבות על איך נאכיל את ילדינו מחר בבוקר.

ידידיי ורעיי לכולנו חברים הנמנים על הקטגוריה של עסקים קטנים וכולנו משוחחים איתם ומבינים את מצבם העגום וכל שחובתינו לעשות הוא לזעוק את זעקתם ולחייב את נבחרי הציבור להמציא פתרונות מידיים והולמים, שיאפשרו יציאה נוחה מהמשבר ו"הנעה" מחודשת של מנועי המשק. ויותר מכל כל אחד מאיתנו צריך לעשות החלטה ומעשה ולבצע רכישות וקניות בעסקים הללו בכדי שנחייה אותם ולא נמשיך לספק חמצן לכלכלה הסינית.