זיכרונותיו של לוחם

רב סרן (בדימוס) יאיר כידן נלחם בעוז במלחמת יום הכיפורים כמפקד מחלקת נגמשים 288,ועל גבורתו קיבל את צ״לש מפקד האוגדה- מבט לאחור על המלחמה ששינתה את הכל

רב סרן (בדימוס) יאיר כידן מתגורר כיום בטבעון- בילדותו למד בקבוצת כינרת, אחרי כן המשיך את לימודיו בטבעון בה עבר לגור, וסיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר המקצועי בעמק הירדן. הוא התחיל את שירותו הצבאי בגרעין טבעון, והוגדר כבעל פרופיל כ"ל- "כושר לקוי", אך התעקש להעלות את הפרופיל שלו לפרופיל קרבי, ובסופו של דבר התגייס לנח"ל יחד עם הגרעין שלו במסגרת התגייסות בני גרעינים. לאחר הטירונות הלך לקורס מ"כים בגדוד 50, שם שירת את כל שירותו הסדיר. בתקופה זאת התקיימה מלחמת ההתשה, והיה חוסר בקצינים בדרגת סגן וסרן בגלל ההתשה, לכן שלחו אותו ורבים אחרים לקורס קצינים- אחרי שנה וחצי בצבא כבר היה קצין. את השירות בגדוד 50 סיים כסגן בסדיר, הוא שירת במשך חצי שנה כס' מ"פ בגלל ההליכה המוקדמת לקורס הקצינים.
על גדוד 50 הוא אומר "גדוד 50 הוא 'יחידה מובחרת בלי להיות יחידה מובחרת'- הוא תמיד היה תחת הכותרת 'לא מוצא חן בעיניך- אף אחד לא מחזיק אותך'. אנשים באמת רצו להיות שם, עם המוטיבציה הגבוהה ביותר שיש- אין דבר חזק מזה. גדוד 50 זו נבחרת, שירתו בגדוד אנשים לדוגמת ישראל גור אריה, רענן וכן הלאה וכשאתה נמצא במסגרת של חבורה כזאת זה מטיס אותך כלפי מעלה."
אחרי השחרור שלו מהשירות הסדיר הציעו לו לעבור ליחידות השריון. כשהגיע לשריון, עבר הסבה מקצועית מנגמ"שים לחרמ"ש, בעקבות ההחלטה להקים גדודי סיור אוגדתיים שילחמו במלחמת יום כיפור . "זו הייתה מתכונת מאוד מיוחדת" הוא אומר "לא היה לה אח ורע אז, וגם היום אין בצבא משהו דומה חוץ מהכניסה לציוותי קרב- ייתכן שחלק ממבנה הצוותים תוכנן בעקבות לקחי גדודי הסיור. גדודי הסיור היו בעצם גדוד טנקים מוקטן וגדוד נגמ"שים מוקטן- כוח עם עוצמת אש ויכולות מעל ומעבר לכל רמה, סינון מוקפד של אנשי צוות ואחוז קצינים גבוה מאוד, שני רופאים- בקיצור, יכולות כוח אדם שלא היו ולא נראו בתקופה הזו ."
כנשאל על המלחמה, מספר "אנחנו היינו גדוד הסיור 288 שבאוגדה 146. האוגדה הייתה עתודה מטכ"לית- חטיבה 217 ירדה ממנה לסיני, וחטיבה 205 הייתה החטיבה שתחתיה היינו- היא הכילה 25 טנקים חדשים לגמרי ו24 נגמ"שים חדשים לגמרי מה שהיה לו חשיבות עצומה כשעלינו לרמת הגולן עם השטח המסולל שם, פלוגת ג'יפים שכולם יוצאי סיירות שריון. אנחנו ישבנו ביום בו התקבלה ההחלטה לאן שלוח את האוגדה המטכ"לית- חשוב לחדד את העניין: יש עתודה אחת לרמטכ"ל וההחלטה לאן לשלוח אותה היא ההחלטה שוברת התהליך, ההחלטה האסטרטגית במעלה הראשונה במלחמת יום כיפור, מכיוון שאם אותה עתודה נכשלת הרמטכ"ל נשאר ללא יכולת השפעה ונשארים איש לנפשו. הוא הטיל את אוגדה 146 לרמת הגולן ובצדק- האיום האסטרטגי דאז למדינת ישראל לא היה בסיני אלא ברמת הגולן. במשך כ20 שעות לא היה שום דבר שיעצור את הסורים מלגלוש לכינרת ומשם לנצרת ואף הלאה, מה שיכל ליצור מצב של 'מדינה מבותרת' שהיא הגדרה קשה מבחינה אסטרטגית. אי לכך אוגדה 146 הוטלה- בהחלטה החשובה ביותר במלחמת יום כיפור לדעתי- לרמת הגולן."
" עשינו את הדרך הזו על שרשרת" הוא ממשיך "עלינו על זחלים מאזור גב ההר, מחנה עופר דרך שכם, ג'נין, בית שאן וצמח ומשם עלינו לרמת הגולן. חשוב לי לציין את פקודת המג"ד שאמר "בגדול אני לא יודע כלום, אני לא יודע איפה ניתקל, אני לא יודע כמה מהאויב יש, אבל אתם עולים ונלחמים כטנקיסטים כמו שאתם יודעים. אני רק רוצה להגיד לכם שאם אנחנו עושים אחורה אנחנו נלחמים כאן". נלחמים כאן זה תל קצה, ואני בתור בן קבוצת כינרת -אמרו לי אתה נלחם כאן, ואם אני מסובב את הראש אחורה אני רואה את קבוצת כינרת, זה ברור."
בהמשך, התחילו לעלות והמג"ד הורה לכידן להיות אחראי על נגמ"ש מכונאים- "ההחלטה שלו לשבץ אותי בנגמ"ש מכונאים הייתה לי קשה אך נכונה והוכיחה את עצמה. הקושי בנגמ"שי הטכנאים היה שיכולת הניווט שלהם למקום הפגוע הייתה נמוכה, ובעזרת קצין שניווט פתרו את הבעיה הזו. אנחנו היינו אלה שניקו את כל ציר הרמה המרכזי ומזרחה, עד תל פארס. ברגע שכבשנו את תל פארס החזית התייצבה לגמרי, לא היו סורים מרמת הגולן הישנה, ויותר מזה השגנו תצפיות טקטיות- מתל פארס רואים הכל- לעומק סוריה, דרומה עד ירדן, וכמובן שאת כל רמת הגולן. התמקמותנו שם שינתה את כל הראייה הטקטית של פיקוד צפון ומה שקורה באזור רמת הגולן. לאחר מכן הצטרפנו למובלעת, ואיישנו מיד תצפיות וטילים- היתרון שלנו הוא שבתוך הנגמשים אנחנו יכולנו להגיע לכל מקום, לתצפת ולפנות. הקרב האחרון של הגדוד היה ב19 באוקטובר נגד הירדנים והעיראקים, התקפת הנגד שהם ניסו לעשות בדרום המובלעת. אנחנו אחד מהגדודים היחידים שנכנס למלחמה כגדוד ויצא מהמלחמה כגדוד- רוב גדודי הסיור פוזרו או נמחקו, הרבה מזה בזכות המג"ד שלנו צביקה זר ובזכות איכויות הגדוד. קיבלתי את צל"ש המאו"ג אך אני מרגיש שחלק גדול בזה טמון בחיבור שלנו לטנק מ96 שנלחם בצורה אינטנסיבית ויש להסיר את הכובע בפניו."
הרגע המשמעותי ביותר בשבילו במלחמה היה בקרב האחרון, ב19 באוקטובר. "בסוף מלחמת יום כיפור נהרג סרן גיל טל. הוא היה קצין יעיל, נמרץ, ואמיץ- לב- היה נוכח בכל מקום בו הוא הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא נהרג בהתקפת הנגד שהזכרתי, ב19 באוקטובר, ולאחר מותו קיבל את עיטור העוז על חירוף הנפש שגילה בקרב. זו הייתה נקודה קשה מאוד בשבילי- ישבנו אז על זחל"ם בלילה, הייתי אמור לנסוע להביא את האספקה לתלים למחרת, ואני יושב ולא יודע איך לספר להם שגיל טל נהרג. ואז אמר לי אחד החיילים משהו לו אני קורא "נאום החייל הפשוט". הוא אמר לי "יאיר? אתה תגיד להם? אתה חייב להגיד להם… המלחמה הזו תיגמר, אנחנו נחזור לבתים, יש מי שיזכור יש מי שישכח ואנחנו כולנו נבכה בפנים". אני זוכר את המשפט הזה מילה במילה עד היום."
לאחר המלחמה, חזר לקבע ועשה הסבה לטנקים: "התעקשתי והתאמצתי להגיע לחטיבה 7, וכך היה- נשארתי בחטיבה והגעתי עד תפקיד מ"פ. פיקוד על פלוגה זה דבר שלא שוכחים, אתה עושה דברים ואתה לא יודע איך אנשים תופסים אותך… ישבנו במובלעת בהתשה, ובימי הקרב ירינו הרבה – גם במקלעים, גם בטנקים וגם בתותחים. אחד הדברים הזכורים לי ביותר משיחת סיכום של הפלוגה הוא שאחד מהחיילים בא ואמר לי "מה שמצא חן בעינינו זה שכל פעם שאתה יורה במקלע- (כשיורים במקלע תמיד נשאר כדור אחד בבית הבליעה, ואפשר לחלץ אותו או לזרוק אותו למטה) אתה מחלץ את הכדור האחרון ומכניס אותו בחזרה לשרשרת. אתה לא זורק כדור אחד." זה היה רגע מאוד יפה."
היום כידן פנסיונר, ויש לו בית מלאכה בבית- נגריה, מסגרייה ונפחייה- "לא חסר לי מה לעשות" הוא צוחק. כשמתבקש להעביר מסר לתושבי הצפון ולחיילים משרתים עכשיו בגזרה, אומר "קודם כל- חג שמח לתושבי הצפון, תושבי הצפון שתמיד היו מיוחדים- משהו באוויר אולי, בנוף- הכל ביחד. לחיילים שמגנים עכשיו על הבית, חשוב לי להעביר מסר של שלום וקדושת החיים, שמבחינתי עומדים מעל הכל."