טור דעה: ט"ו באב חברתי! ~ אמנון אשל

המחלוקות בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים, ערבים ליהודים, נוצרים למוסלמים, ותיקים לצעירים, אשכנזיים למזרחיים, חסידים לחובשי כיפה ועוד ועוד שוניות היו, הינם ועוד יהיו איתנו כנראה כסוג של אקסיומה חברתית אנושית.

שאלת "המיליון דולר" היא, כיצד לנתב את המחלוקת ואת הוויכוח כך שלא ייצרו פילוג חברתי המאיים על החברה ומוציא אותה מאיזונה העדין?

הפחד הגדול הוא מאיבוד שליטה בוויכוחים, שבסופו של יום מובילים לאלימות בדרגות שונות עד אלימות פיזית קיצונית. לצערי, ההיסטוריה מלמדת כי אלימות כזו גורמת ל"שליפת" אקדחים ולמעשים נוראיים.

אחד המעשים הצרובים לנו בתודעה ההיסטורית העכשווית היא רצח ראש ממשלת ישראל – מר יצחק רבין ז"ל. איש צבא שהוביל את עם ישראל בארץ ישראל להתבססות בארצו, פוליטיקאי נמרץ אשר שילם מחיר אישי והתפטר מתפקידו על רקע הצבת גבולות ערכיים ומאלו שזכו לכינוי "הישראלי היפה" בזכות עשייתו למען העם בישראל בשנים של כמעט חוסר תקווה וחזון לעצם קיומנו כאן.

בשל ויכוח אידיאולוגי – פוליטי נוקב – נשלף אקדח אשר בשלוש יריות קלקל לחלוטין את גבולות הוויכוח במעשה אלימות נוראי. מעשה זה שינה לחלוטין את סדר היום הלאומי מקצה לקצה.

הוויכוח המקדים – עד רגע הרצח – היה ערני מאוד ונוהל על ידי פוליטיקאים שהובילו עשרות אלפי אנשים להפגנות מחאה נגד תפיסת עולם אידאולוגית אותה הוביל האיש.
היו גילויי אלימות מילוליים על ידי פוליטיקאים מהצד השני של המתרס הפוליטי ואלו הביאו לשימושים סימבוליים שחצו את גבול השיח. היו שם ארונות קבורה, היו שם תמונות לדמויות נאציות, היו שם כאפיות ועוד. כל אלה שילהבו את ההמון הנגדי לחציית קווים אדומים ואף אלו נשברו חדשות לבקרים.

בקצה התהליך, כאשר ההמון קיבל לגיטימציה לא מתוכננת, האלימות הפכה פיזית יותר ויותר והובילה בסופו של דבר לאותה שליפת אקדח. אני זוכר את הלילה הנורא ההוא בעיקר בזכות מלצר אוסטרי ששירת אותנו בבית מלון וינאי. בלילה ההוא שהינו בוינה באחד מבתי המלון ועוד אנו יושבים לסעוד את ארוחת הערב הגיע אלינו בבהלה המלצר ששירת אותנו וידע שאנחנו ישראלים, כולו היה המום, אפילו חיוור וניסה למלמל שמשהו נורא קרה שם בישראל. רצנו יחד איתו בבהלה אל מסכי הטלוויזיה, אני בתוכי הייתי משוכנע כי פיגוע רצחני נוסף התרחש על ידי ארגון טרור כזה או אחר ואז ראינו כי מעשה הטרור הוא רצח ראש ממשלה בישראל וככל שחלפו הדקות והשעות התברר כי מדובר ברוצח יהודי שפעל מתוקף אידאולוגי כנגד תפיסה אידאולוגית שונה. המלצר נותר המום, חיבקנו אותו וניסינו להרגיעו והוא מלמל איך שם אצלכם בארץ ישראל יהודי יכול לעשות מעשה שכזה כנגד מי שסימל את הישראלי החדש והיפה?? היינו גם אנחנו המומים ו"נדבקנו" למסכי הטלוויזיה. למחרת עלינו על מטוס חזרה הביתה… הטיסה הייתה שקטה ונוראית, כולם דיברו בשקט של הלם. הגענו לשדה התעופה ובעיקר שמענו שקט של הלם לאומי. כולנו לא הצלחנו לדבר ובעיקר להבין איך לנו זה קרה על רקע כזה ובינינו דיברנו על כך ש"הכתובת הייתה על הקיר" ואף אחד מאיתנו – בעיקר המנהיגים – לא הצליח לזהות את הפוטנציאל הנוראי שהיה ברור, אך היה חוסר רצון להבין אותו.

האירוע אז תואר כקו פרשת המים החברתית – ישראלית. כיום הדין החברתי, כנקודת שפל בהיסטוריה הישראלית המתחדשת בארץ ישראל. הימים חלפו, הוויכוחים נותרו במידה מסוימת ואף התגברו.. והנה אנו כאן במרחק זמן לא גדול מדי, וכמות השסעים החברתיים מחייבת את כולנו לעשיית מעשה ולהבנה כי אסור לנו לאבד שליטה חברתית ואסור לנו להקצין את השיח הציבורי – פוליטי.

אז איך בכל זאת אפשר לעשות מעשה אמיתי כדי למנוע את ההידרדרות הערכית הבאה? כאן המקום להדגיש כי מעשה גדול הוא אוסף אינסופי של מעשים קטנים ולכן נקודת המבט הנכונה בעיני בהקשר זה היא; בואו כל אחד מאיתנו יעשה את המעשה הנכון של אהבת חינם! כך, אוסף המעשים יוביל למעשה אחד גדול ויצליח להשיב אותנו לשפיות חברתית שמחפשת את האינטרס הציבורי ולא את האינטרס האישי. רבות בהיסטוריה היהודית דובר על שנאת חינם, חורבן בית שני מיוחס לשנאת חינם שהייתה אז בין השבטים היהודים. הרב קוק אמר "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם…"

כלומר יש ביכולת האדם הבודד לעשות מעשה כדי ליצור אהבת חינם בין הבריות, מעשה שיוביל לשלום בינינו כערך חברתי מוביל ומרכזי. כולנו פוגשים ביום יום את המעשים הקטנים והטובים הנעשים על ידי הכלל, אך לא תמיד אנו מוכנים להצטרף למעשה ולהוקירו באופן הראוי. אהבת חינם היא לא מעשה שקשה לבצע אותו. העניין מתחיל ממילה טובה, פרגון, חיוך ועוד מעשים קטנים וחשובים שאין בהם השקעה חומרית כלשהי. כל שעלינו לעשות הוא מעשים שהם בבחינת חוזה חברתי לא כתוב. כל אחד מאיתנו פגש ברחוב את הקשיש שמתקשה בחציית הכביש, אך לא כולנו טרחנו לסייע בידו, רבים מאיתנו רואים את קשיי היומיום של החלשים, הנזקקים והשונים אך לא כולנו מבקשים לסייע בידם כדי להקל, ועוד דוגמאות רבות. לרוב במעשים נדרשת בעיקר אמפתיה, התחשבות, חיוך, שינוי השיח, לקיחת אחריות, ערבות הדדית, כיבוד השונה והאחר. זכרו תמיד – עם החיוך בא המצב רוח הטוב ועם העזרה לזולת באה אהבת חינם. כלומר לרוב אין פה דרישה חומרית של כסף, רכוש או ציוד כדי לגרום לצד האחר לחייך.

כאומה וכעם, עמדנו באתגרים מורכבים ומסובכים. הפרדוקס הוא שדווקא אז התעלינו וניסינו לחפש איך ניתן להקל והוכחנו ערבות הדדית לאומית, כך שב DNA הלאומי שלנו זה קיים. רק צריך להחליט שאנו לא ממתינים לשעות משבר קיצוניות ועושים כל אחד בתחומו ועל פי יכולתו למען הזולת, השכן, הקהילה והכלל.

כל זה לא בא לבטל את הוויכוח והמחלוקת, אלא בעיקר לשנות את השיח לשיח מכיל יותר, ענייני יותר ולכזה שלא חוצה קווים אדומים חברתיים. בואו נחליט על ערבות הדדית ושינוי ערכי ובואו לא ניתן לכנסת ישראל להיות המדגם המייצג שלנו בשיח ונשפיע על נבחרנו בדרך הזו.

ידידיי ורעיי, לכולנו יש סיבות לכוון אצבע מאשימה, חלקנו מאשימים את הסכסוך במזרח התיכון, את הפלשתיניים, חיזבאללה מערער אותנו, כמות הבחירות מבלבלת אותנו… אך בואו לא ננסה לחפש אשמים. נעשה מעשים קטנים שישפיעו על הערבות הכוללת. נוח לחפש את האשם וקשה המלאכה בחשבון נפש. בואו נבחר היום בדרך הקשה של חשבון נפש אישי, קהילתי וחברתי. נתחיל בחיוך, רוחב לב, מתן בסתר וסיוע הדדי.

אסיים בציטוט משיר שכתב שכני יוסי ומופיע בגיליון הזה:

"…שֶׁאֵין טוֹב יוֹתֵר מִשָּׁלוֹם בֵּין אָדָם לְאָדָם

שֶׁאֵין טוֹב יוֹתֵר מֵאַהֲבַת חִנָּם"