טור דעה: די לנאכסה ולנאכבה, אפשר לחשוב אחרת! / אמנון אשל

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, כמו כל נשיא אחר שמגיע לשלטון ופועל על פי התנסותו האישית, הכריז לפני שלוש שנים כי הוא יעשה "עסקה" בין ישראל לפלסטינים.

והוא, כאיש עסקים מעולה, התכוון לעסקה כלכלית קודם כל, שתפתור בעיות מהותיות בתהליך המשא והמתן בין שני הצדדים. כאיש עסקים הוא מאמין כי הפתרון הוא דרך "החור שבגרוש" וכי באמצעות משאבים כלכליים ניתן ואפשר לדלג על חסמים מהותיים. כפי שנאמר, "מה שלא הולך בכסף הולך בעוד יותר כסף".

הזימון המיידי של ראש הממשלה נתניהו ושל יו"ר כחול לבן בני גנץ (שהיא כזכור המפלגה הגדולה כיום בישראל) בכדי לחשוף בפניהם את "עסקת המאה", מבטאת יותר מכל את נחישותו העסקית לקדם את המהלך, ובמידה מסוימת ל"סנדל" את כוונות הסיפוח הישראליות. יותר מכל, היא מסמנת את סופו של עידן אוסלו והאשליות הרבות שהיו באותו תהליך לא מוצלח. בהסכם אוסלו היו סוגיות רבות לא פתורות, אך מעל כולן ניצבו שלושה נושאים מהותיים שלא הגיעו לידי מיצוי או פתרון ושהסיכויים למצותם אפסיים. הסוגיה המהותית הראשונה היא זכות השיבה הפלסטינית ופתרון בעיות הפליטים, שבה הגדילו הפלסטינים לדרוש שיבה לערים הישראליות. הסוגיה המהותית השניה היא ירושלים, כשהפלסטינים הכריזו שלא תהיה פשרה בעניין מזרח ירושלים בכלל והר הבית בפרט, ושבכוונתם להכריז על ירושלים כבירתם. והסוגיה השלישית היא כוונתם של הפלסטינים לקבל את כל הגדה המערבית, שמשמעותה פינוי היהודים ממה שהם מגדירים כהתנחלויות.

שלושת סוגיות אלו הן בבחינת "קו אדום" ישראלי, הנוגע לבסיס של עתיד קיומנו כאן. מבחינת ישראל הדרישות בסוגיות אלו הן בלתי ניתנות למימוש בשום צורה ואופן. בירתינו תהיה ירושלים לעד, והיא מהווה אבן יסוד היסטורית ומורשתית להוויתינו בארץ ישראל לאחר שנות הגלות. כך גם בשאר הסוגיות – זכות השיבה הפלסטינית מאיימת על האיזון הדמוגרפי מהירדן לים, ופינוי יישובים הוא אירוע שלא ניתן להכילו בחברה הישראלית בשום צורה. כך שבאמצעות "עסקת המאה", נשיא ארצות הברית למעשה שבר את הפרדיגמה שעליה התבססו בשנות "אשלית אוסלו" וביצע שינוי מוחלט בתבנית החשיבה עליה התבססו, על אף הדרמטיות שבכך.
הצעתו מאפשרת דיון אחר ושונה בנוגע לפתרון הבעיה הכואבת במזרח התיכון, ומאוששת יותר מכל את המציאות שהתהוותה בעשרות השנים האחרונות בארץ ישראל. בעסקה זו נדרשים שני הצדדים לוויתורים כואבים ומהותיים, כולל על לא מעט "חלומות", אך עם זאת יכול להיות שהיא מסמלת תחילתו של עידן חדש במזרח התיכון, עידן שיוביל לאופציה של שלום, גם אם הוא יהיה קר וללא מערכות יחסים דיפלומטיות מלאות בין הצדדים. עידן חדש במזרח התיכון, בו חלק מהמדינות הערביות כבר לא יהיו כבולות לאפס יחסים עם מדינת ישראל, כפי שהן עכשיו עד שיושג פתרון בין ישראל לפלסטינים. במהלך עצמו הצליחו האמריקאים לרתום לא מעט מדינות במזרח התיכון, שמבינות שקשה יהיה למצוא פתרון אחר ומוכנות אף להשקיע מהונן כסף רב בכדי אולי לבסס מזרח תיכון חדש, שעוסק באתגרים הרבים המשותפים למדינות כאן.

קשה יהיה לפסול לחלוטין את התוכנית המוצעת, על אף שכעת הפלסטינים אינם מוכנים לשתף פעולה עם הצעות העסקה. מבחינתם זהו ויתור בלתי אפשרי על "חלומם" לביסוס מדינה פלסטינית כפי שהם רצו. בעיני חוסר שיתוף פעולה מצידם ופסילה של התוכנית על הסף תוביל לדחיקתם ולבידודם בזירת המזרח התיכון בפרט ובזירה העולמית בכלל.

אני משוכנע כי אבו מאזן, כמנהיג העם הפלסטיני, ימשיך באמירותיו לאמריקאים "יחראב ביתך", משום שהוא מייצג את האסכולה האוסלואית. מבחינתם המצב הוא או אוסלו או כלום, אך לטעמי הגיעה העת שהעם הפלסטיני יחליט האם נכונה השעה למנהיגות אחרת, מנהיגות שתסתכל בניתוחי כדאיות לקידום פתרון. זוהי ההזדמנות שלהם להחליט שעצם קיומנו כאן הוא לגיטימי, שעל שטחים ומציאות ניתן לגשר ולהתפשר, שזוהי הזדמנות לפיתוח כלכלי, פיתוח תשתיות, פיתוח זהות לאומית, פיתוח אנושי ולמיצוי זכויות לאומיות, ושיותר מכל זוהי הזדמנות להכרה בינלאומית במדינת פלסטין. בתוך סך הויתורים, כמו לפלסטינים גם ליהודים יהיו ויתורים כואבים על "חלומות" ורעיונות, שחלקים גדולים בחברה הישראלית עוד בטוחים שניתן לממשם. בעיניי הפרדיגמה החדשה יוצרת בסיס דיון ריאלי יותר, במיוחד לאור הכישלון הנחרץ של המהלך המשמעותי הקודם, ומאפשרת שיח מורכב שגם אם מגיע עם הרבה "צפרדעים" בדרך לשני הצדדים, זוהי בעיני הזדמנות עם סיכויים, יותר מאשר הזדמנות עם סיכונים.

לפחות על פי מה שנראה כרגע ישנן מדינות רבות שתומכות במהלך, על אף שהוא משנה מהיסוד את קווי החשיבה הקודמים. לכן, צריך לבחון כעת את היכולת לרתום את ה"חתן" וה"כלה" להסכמות על הויתורים השונים, כדי להגיע לפריצת דרך מחודשת שתוביל לתהליך אמיתי, כואב ויסודי שיאפשר חיים לשני העמים. אני מעריך שאם ארצות הברית תצליח לבנות קואליציית מדינות רחבה שתתמוך במהלך, בדגש על מדינות במזרח התיכון, אז אלו ידחקו פוליטית וכלכלית בשחקנים המרכזיים לשתף פעולה ולקיים דיון מהותי בהתאם לתוכנית ולמצב המורכב שקיים. רק שיח ישיר שיתבסס על הסכמות יוביל להצלחת המהלך, ולפחות כרגע יש צד אחד שהחליט שהוא לא מרים את "השפופרת" על מנת להקשיב.

בעסקה זו, כמו בפיזיקה, מעברי פרדיגמות הם דרמטיים ביותר במיוחד כאשר לא מצפים להם. נסיעתם של נתניהו וגנץ לארה"ב בהתאם להזמנת הנשיא האמריקאי מבטאת רצון עז של מדינת ישראל ותושביה להחלת הסכם בר קיימא שיהיה אפשרי לשני העמים. אני משוכנע כי הצעד הוא נכון ויכול להיות בסיס לשינוי מהותי בשיח המשותף ביננו לבין הפלסטינים. במידה ועסקה זו לא תקודם והצדדים לא ידונו בה, האופציות העומדות על השולחן הן או מהלכים חד צדדיים, שיקבלו לגיטימציה של מהקהילה הבינלאומית ויבודדו את הפלסטינים לחלוטין בזירה הבינלאומית, או לחילופין מצב של "אין פתרון", שימשיך להנציח מאבק אלים שימשיך לגבות מחיר לאומי, כלכלי, התפתחותי ויותר מכל מחיר דמים כבד לשני הצדדים.

לצד זה, יש להתייחס גם למגה היכולת הפוליטית שמשייכים לנתניהו. התקשורת הישראלית משכנעת אותנו כי הוא הכתיב לארצות הברית את העיתוי, שגם טראמפ זקוק לו, ומייחסים את זימונו של גנץ לבית הלבן למהלך טקטי שנתניהו יזם על מנת "לסנדל" אותו ולהשהות את הליך החסינות בכנסת. כך גם מיוחסות לנתניהו יכולות בלתי נתפסות מול פוטין, שהוא מסוגל מכוח שכנועו בלבד לשנות דברים רבים ביטחוניים, פוליטיים וכלכליים, ואפילו "לכופף" את מערכת המשפט הרוסית על מנת שזו תעניק חנינה לנעמה יששכר.

מדברים רבות על יכולותיו של נתניהו מול ראש ממשלת הודו, מול הסינים, האפריקאים ועוד ועוד בזירה הבינלאומית. רבים מייחסים לו כל מיני תיאוריות קונספירציות שמעצימות את האיש ואת יכולותיו בכל הזירות, ובמילים אחרות יוצרות "מגה ראש ממשלה" עם יכולות על-אנושיות. דעתי על נתניהו ועל הישארותו בתפקידו תחת שלושה כתבי אישום ידועה וכתבתי עליה פעמים רבות, אך אם יש שמץ של אמת בכל הדברים שמייחסים אליו, אז בואו "נגמד" מעט את סיפורי האישומים וניתן לו להמשיך לנהל את הפוליטיקה הישראלית והעולמית, כי בהחלט זה ישרת אותנו כעם.

השבוע נוכחנו כולנו לראות את הדרת הכבוד לה הוא זוכה נתניהו בארצות הברית ואת ההכרזה על "תוכנית המאה", וזו הזדמנות לומר כי הוצגה תוכנית שונה ועם חשיבה חדשנית. כעת רק נותר לקוות שהפלסטינים ירימו את הטלפון ויאמרו "כן" אחרי מאה שנים של לא, לא ולא.

ידידיי ורעיי, על פניו נראה כאילו המהלך עצמו משרת את מדינת ישראל יותר מאשר את הפלסטינים, אך לא כך הדבר. גם אנו נדרשים לוויתורים כואבים ולוויתורים על "חלומות" רבים, מתוך כמיהה לשלום שהינה חלק מבסיס קיומנו הערכי כאן. לא בכדי אנו מתפללים מספר פעמים ביום ומברכים בברכת "עושה שלום".