טור שבועי: מסוגלות / מאת ליזה ארזוני

שעת בוקר ואני מתיישבת ברכב רגע לפני יציאה ליום עבודה חדש.

כהרגלי ביום חול, אני לוקחת לי רגע לחשב כמה ימים עוד נשארו לי לפנסיה ומגלה שנשארו רק עוד 7364 ימים. אני מתנחמת שגם רומא לא נבנתה ביום וגם מצדה לא נכנעה ברגע וגם עם חומות יריחו לקח כמה סיבובים… בקיצור הבנתם. במקום, אני מחשבת כמה ימים נותרו עד חופשת הקיץ. אומנם אני לא מורה, אלא העבד בלי החופשים, אבל יש לי חברות שהן מורות, אז לפחות הן ינוחו. זה מאוד ישמח אותי. כי מפסח ועד עכשיו זה היה להן ארוך מדי. ולא חלילה שאני צרת עין, רק מקנאה. בקטע טוב כזה, בריא.

נקישות על החלון מכריחות אותי להפסיק לדבר לעצמי. שכנתי שואלת אם יש לי כבלים ואני יכולה לעזור לה להתניע את הרכב. אני מהנהנת בביטחון, למרות שאין לי מושג ירוק אם יש. שואלת למה אני ששוחה רק במים רדודים ליד הקיר, שמודה בכל הזדמנות שאני לא יודעת לצלם סלפי, תנאי בסיסי בימינו, נבחרתי למשימה. אבל היא פנתה אליי, משמע היא מאמינה בי, משמע אין אף אחד אחר נוסף בסביבה ולא נותרה לה ברירה. לא משנה מה המשמע, כל אחד מאתנו צריך מישהו שיאמין בו, גם אם אין על מה, ואני לא הולכת לאכזב אותה. זאת אומרת אני כן, אבל בסטייל.

כמה דקות אחרי, שלומי יוצא גם הוא ושואל בנימוס אם אנחנו צריכות עזרה. אני תוקעת בו מבט של מה גרם לך לחשוב שאנחנו לא יכולות להסתדר לבד בעניין? זאת אומרת עליי אני מבינה… אבל על השכנה שלי?? הוא מתרחק, מחכה להסעה והשכנה מביטה בו בעיניים עצובות, שואלת את עצמה איך נתנה לו ללכת. אני רוצה לומר לה, עזבי, הוא לא יועיל יותר מדי, גם תמונה קשה לו לתלות, אבל אני לא אומרת. כי אני לא מכבסת כביסה מלוכלכת בחוץ. במיוחד כי מאז שהחלפנו מכונת כביסה, עוד לא ממש הבנתי איך מפעילים אותה.

אני מקרבת את הרכב שלי לשלה, משתדלת לא להוריד את העץ שחונה ממש קרוב אליי. לא שיש לי בעיה עם זה, אבל לא רוצה ששלומי יבין שאני בעצם אחראית לכל השריטות ברכב שלנו. אני לא חוששת שידע, פשוט למדתי שאם אין הוכחות גמורות לאשמתי אין סיבה שאקח אחריות. במאמץ רב, משאירה את העץ שלם.

אני מתבקשת לפתוח את מכסה המנוע ומתכופפת לעשות זאת כאילו יש לי מושג קלוש איך. מרימה מבט מתנצל שאומר הרגע הכפתור היה פה, אבל עכשיו הזיזו אותו ואין לי מושג לאן. השכנה מגיעה ופותחת. מסתכלת עליי במבט של כמה חסרת תועלת את, אבל עדיין נחמדה כי בכל זאת הכבלים שהיא צריכה ברשותי. אני לוחצת כדי לפתוח את הבגאז׳ ונפתח המכסה של הדלק. עוד כמה לחיצות בלי שהיא תשים לב ונפתח גם הסורר. מוציאה את הכבלים ואז שואלת אותי השכנה איזה צבע מתחבר לאן. אני בוהה בה בעיני עגל ושואלת את עצמי אם לא מספיק שהבאתי אותה עד הלום והיא מצפה שגם אדע מה מתחבר למה. מודיעה לה באסרטיביות שהאדום מתחבר לכאן והשחור לשם ומתרחקת. לא יודעת מה ההשלכות. עדיף להציל נפש אחת בישראל, שלי, אם אי אפשר שתיים.
לא מתניע.

בזווית העין אני רואה את שלומי מחכה להסעה שלו, מציץ לעברנו, אז אני מאמצת את המבט המחויך של עד עכשיו הולך לנו מצוין אבל בשביל ההרגשה הטובה שלך אני מוכנה שתסייע. שלומי והשכנה מתניעים תיק תק. לפתע אני שומעת קול יבבה ואני מבינה שהתינוק שלה בוכה בסל-קל. אני מרימה אותו בשמחה כי סוף סוף אוכל להועיל במשהו. הוא מסתכל עליי במבט המום ומשתתק. אני מחייכת שהקסם שלי עדיין עובד. הוא רק עצר כדי לקחת נשימה ולבכות בקול רם יותר. תוהה מי זאת האישה הזאת שהוא נתון לחסדיה כעת. אני מתנחמת שעם קולות המנוע, לא ישמעו שגם פה… לא מי יודע מה מצליח לי.

הרכב מתניע, שמחתי לעזור, נתראה בפעם הבאה ואל תהססי אף פעם לבקש ממני עזרה. מקסימום אקרא לשלומי. השכנה תולשת את תינוקה מידי, לפני שיגרם נזק בלתי הפיך.

נ.ב. שבוע הספר בפתח וגם אני אהיה בקרית טבעון בחגיגה המקומית! מוזמנים לבוא לפרגן, לרכוש או סתם לתת לי חיבוק.

שבת של שלום ותחושת מסוגלות