הנערים של ירושלים בשנת 1984 אוכלים חצי כיכר לחם לבן עם עריסה בין משחקי הכדורגל, על המדרגות מול המכולת שהכינה את הכריך הענק הזה. לא הייתה לנו כל בעיה לגמור את הכריך הזה – הלא שיחקנו כדורגל מהבוקר עד הערב, והוא בקושי דגדג לנו את הקיבה. הרחבה המרובעת שימשה כמגרש חניה קטן בין שני קטעי המרכז המסחרי, אבל זה היה רק ייעודה המשני. ייעודה הראשי היה מגרש לסטנגה. למי שלא מכיר: בסטנגה מניחים שתי אבנים על המדרכה והן מתפקדות כשער. כדור המשחק הוא כדור טניס, ומותרת נגיעה אחת בכדור בכל פעם. גול הוא נקודה. פגיעה בקורה/אבן היא סטנגה!, ששווה שתי נקודות. בעיטות שהורידו את האבן היו כמו המפץ הגדול – כדור טניס עף לו במהירות האור לעבר האבן, פוגע בה ומעיף אותה באוויר, וכל הקסם הזה מלווה בצעקת "סטנגה!" אדירה של המבקיע. בשנת 1984 בערב ירושלמי קר, כשאני בן 16, ימני ושונא ערבים, החליפה הקריאה "כהנא" ו"מוות לערבים!" את הסטנגה.

כהנא הגיע במוצאי שבת לנאום בשכונת המצוקה הירושלמית. הלכתי גם אני. בטלוויזיה ובשלטים כהנא נדמה כריזמטי ושובה לב, ואולי גם הפתרון לאינפלציה המשתוללת, לעוני ולתחושת הקיפוח שעוד תפסה חזק, למרות שהליכוד היה כבר 7 שנים בשלטון ומנחם בגין היה עדיין המנהיג הבלתי מעורער. כהנא נראה כמרכיב החסר להשלמת המהפכה. הוא הבטיח לטפל בערבים – והרי הערבים, לפי הנאומים שלו הם הם הסיבה שאנחנו לא גומרים את החודש ושמכונת החשמל של השר ארידור לא עובדת.

בערב של מוצאי שבת ברחבת המרכז המסחרי התרכזו עשרות אנשים. התאכזבתי מעט. ציפיתי להרבה יותר. עמד לו כהנא בחליפה שחורה וזקן שחור ארוך שבצבצה ממנו השיבה פה ושם, ונאם בפאתוס. הוא הביט לשמים ולא ממש לעבר הקהל שהתאסף, ונאם בשצף קצף על שנאתו לערבים. הקהל – מזרחיים, מסורתיים, ימניים, לא ממש התלהב מהאיש שלרגעים מסוימים נראה לא הכי שפוי. כשדיבר הבחנתי שהזקן השחור-לבן שלו מתמלא קצף רוק כאילו הוא איזה דמות מטורפת בסרט רע. קטע נאום השנאה על הערבים ארך איזה חצי שעה. ואז עמד לו כהנא, חייך לו חיוך זדוני תוך שהוא מלטף את הזקן לאורכו עד למשולש שמסיים אותו מתחת לסנטר, והתחיל מדבר על בנות ישראל. בנות ישראל המופקרות, אמר כהנא, שמתלבשות כמו זונות ושוכבות עם גברים כמו רחב הזונה. אנחנו נלמד אותן תורה ומצוות ולבוש. אנחנו נדאג שהן לא ילכו יותר כמו זונות עם גופיות ומכנסיים קצרים, שישבו בבית ויבשלו וינקו לבעל שיחזור מלימודי התורה. זה היה הקטע בו התפוגגו לכהנא המאזינים. כי כמה שאלו היו ימניים, מסורתיים ומזרחיים – הם בכל זאת היו אנשים טובים. אנשים שקמו בבוקר לעבודה וחזרו לדירת שלושת החדרים בשיכון הארוך. אנשים שחיו בשביל הילדים והילדות שלהם.

סבא שלי היה שומר מצוות. שומר מצוות זה אנדרסטייטמנט – גם כשכבר לא נותר בו כוח והזקנה כילתה אותו יצא לצעוק סליחות בארבע לפנות בוקר, התפלל שלוש פעמים ביום ועשה קידוש בשבת. מאז שמת אין טעם לעשות קידוש כי הוא לא פה. אבל אחרי הקידוש הוא היה פורש לחדר, מדליק טלוויזיה ושוכב לו בכיף, נח. אלו היו יהודי ספרד השפויים לפני שאריה דרעי – שגדל בכולל אשכנזי – משך אותנו לחיות את החיים של הדוסים שגרו בגטו. התרחקתי מכהנא המטורלל וחשבתי על סבא שלי שימות שלוש שנים אח״כ, ועל מה שכהנא יעשה לאחיות שלי. ואני שואל אתכם, מזרחיים מסורתיים בוחרי ימין: אתם רוצים שסמוטריץ יהיה שר החינוך של הבנות שלכם? שאיתמר בן גביר יהיה שר המשפטים? אתם רוצים שיעשו מהבנות שלכם שפחות סגורות בבית מנקות ומבשלות לבעל? שיפחדו ללכת ברחוב עם גופיה שמא ירביצו להן? ואולי אתם רוצים שרים שיגנו על פושעי מין ופדופילים רק בגלל שהם מהקהילה. אם זה מה שאתם רוצים – תבחרו בביבי שיסדר לכם את זה. בהצלחה.