טור דעה: פרידה מרונה רמון / אמנון אשל אסולין

לפני כשנתיים אירחנו בחצור הגלילית את הגברת רונה רמון ז"ל והיה זה יום מיוחד עבורנו.

רונה רמון בביקור בחצור הגלילית
רונה רמון בביקור בחצור הגלילית

 

במסגרת הביקור תחת המיזם הארצי שהובילה הגברת בנושא חינוך למצוינות, הגיעה רמון על מנת לקדם תחום זה בערי הפריפריה, הייתה שם התרגשות מיוחדת ותחושה עילאית שהנה באה רונה ומתוך כאבה הבלתי נתפס החליטה לתת משמעות לאבדנה ולקדם חזון של פריצת דרך חברתית.

ילדי חצור ומנהיגי הישוב לרבות אנוכי, הקשבנו לדבריה בהשתאות ובהתרגשות שקשה לתארה.
בביטחון מרשים, תוך פירוט חזונה האישי והמשפחתי דיברה רונה על החינוך למצוינות, על פריצת גבולות ועל ההשקעה האינסופית שכולנו חייבים להשקיע בחינוך על מנת ליצור חברת מופת בארצנו הקטנטונת.
משם המשכנו לחניכת רחוב על שמו של בעלה אילן רמון ז״ל (טיס החלל הישראלי הראשון שנפל באסון הקולומביה). גם שם נשאה רונה דברים מרגשים. בדבריה בלט כאבה האישי אשר הפך לעשייה משמעותית ולחזון שהיא מתכוונת בכל כוחה להגשימו.

באחת ההזדמנויות אמרה הגברת רמון – ״מתהומות נולד בי תינוק חדש״ ולמעשה ניסתה בכל כוחה ובהצלחה רבה הגברת להוכיח כי מצוינות וחברת מופת הם ערכים עליהם אנו חיים במדינתנו, אך לא תמיד אנו יודעים לומר זאת ולהעריך זאת.

משפחת רמון מהווה מודל אישי, לאומי וחברתי. סיפורה הטרגי שזור בסיפורה של מדינתנו. איך מתוך תהומות הנשייה מצליחה להגיע להתרוממות רוח ונפש ולקדם תחומים חברתיים משמעותיים, תוך רתימת מנהיגים, יזמים, בעלי דעה ואת העם, להגשמת החזון למדינת מופת.

רונה, שהגיעה עם משפחתה לפסגות מעוררי הערכה וכבוד עת בעלה היה לטייס החלל הישראלי הראשון.
בסיום משימתו בחלל, עם המון סמלים וסימבוליות יהודית ישראלית, לקח עמו אילן, ספר תורה ממחנה הריכוז הידוע לשמצה ברגן-בלזן שהוברח על ידי רב אורתודוכסי מהולנד, שהפקיד אותו בידי נער צעיר בן שלוש עשרה ביום בר המצווה שלו, בתנאי שישמור עליו מכל משמר ויום אחד יספר לכל העולם מה התרחש שם במחנה הריכוז. אילן רמון בחר בו כסמל להתמדה.
בדיוק אז, אירעה תאונה קטלנית בה מצא את מותו.

רונה, אספה את משפחתה בכדי להמשיך להתקיים ומתוך האבדן המשיכה לחנכם לשליחות ומסירות חברתית.
בנה אסף, מתוך כך בחר ללכת בעקבות אותו חינוך ובעקבות אביו וסיים בהצלחה את קורס הטיס ולימים, נפל כטיס קרב. גם אז בחרה רונה רמון בחיים ובהמשכם, ובחרה לא לשקוע בתהומות, אלא להוליד תינוק חדש.

רונה ואילן בחרו לחנך את ילדם בעמק יזרעאל וזכו בעיקר לאור עשייתם להיות מאצולת העמק ובעשייתם נכנסו לפנתאון הלאומי כאנשים פורצי דרך שמהווים מודל לאומי לחיקוי בקרב דורות ההמשך.

ידידיי ורעיי, השבוע מרים פרץ, ששכלה 2 מילדיה, שאלה לראשונה מאז נפלו, בהרצאה בפני דור המפקדים הבא של צה״ל – האם מותם היה ראוי? את שאלה זו כיוונה לכך שלראשונה היא מערערת על כך וזאת משום הידרדרות ערכית מוסרית שהיא מזהה בחברה. לבסוף, השיבה כי חובתנו לעשות המון על מנת ליצור חברת מופת שאנו נהיה ראויים לנופליה.
אני נותן דוגמה זו כי בהחלט ישנם קוים מקבילים בין מרים פרץ המדהימה –כלת פרס ישראל, שתבדה לחיים ארוכים, לבין רונה רמון ז״ל – מדליקת המשואה ביום העצמאות בכך ששתיהן בחרו בחיים ובהנחלת חזונם לדורות העתיד, על אף התהום שהן הגיעו אליו בחרו להוליד את התינוק ולעשות למען בניית חברת מופת בארצנו הקטנטונת!

רונה תיזכר כאשת מופת חברתית ובהחלט ניתן לשייכה לפנתאון הלאומי של פורצי דרך חברתיים ולימים תיזכר עם שמות של מנהיגות נשית עוד מימי התנ״ך ועד ימינו אנו!

יהי זכרה ברוך והלוואי ומורשתה ומורשת יקיריה תביא אותנו לקידום חברת מופת שערכיה הם מצוינות, פריצת דרך, סובלנות וסבלנות ו״הולדת תינוקות״ שישנו את פניה של ארץ ציון וירושלים!